אגד צפון 168 – העשור הראשון 1976-1985
ארגון הסד"כ
לקראת סוף שנת 1975, ב-22/10, יצא צו ההקמה לאגד נ"מ צפון 168. האגד הוגדר כאגד מרחבי וקיבל תחומי אחריות גיאוגרפיים שחפפו את תחומי השליטה והאחריות של פיקוד הצפון, או במילים אחרות – כל מה שמקו חדרה וצפונה. האגד הוקם במקום בו שכן מרכז מחסני החירום של יחידות המילואים של הנ"מ בסטלה מריס שעל הכרמל, וקיבל אחריות פיקודית על כל היחידות שהוכפפו אליו, ברוב התחומים. אישור פתיחה באש כנגד מטרות אוויריות המשיך להתקבל כמובן מיב"א 506. גדודי נ"מ נייח היו גם תחת אחריות פיקודית של מפקדי הבסיסים עליהם הגנו כדוגמת 881 בכנף 1 ברמת דוד, וכוחות נ"מ מתנייעים, שהיו גם תחת פיקוד האוגמ"רים והחטמ"רים שאל גזרותיהם צורפו לשם תעסוקה מבצעית.
האגד היה גם אחראי על הקשר בין יחידותיו לבין מפקדת כוחות הנ"מ (מכהנ"ם) ובין יחידותיו לפיקוד המרחבי, קרי – פיקוד הצפון.
עם תחילת פעולתו של האגד כאגד מרחבי, הוכפפו אליו פיקודית והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו היחידות הבאות: יחידת התחזוקה המרחבית 5720, יחידת מחסני החירום (ימ"חים) 5631, גדוד הנ"מ הנייח (גדנ"ם) 881, גדוד הנ"מ המתנייע (גנמ"ם) 947, גדוד (שעד שנת 2007 עוד נקרא 'יחידה') טילי ה"הוק" (יטנ”ם) 138. כמו כן נכללו במסגרתו הפיקודית של האגד גם גדודי המילואים: 852, 5703, 203, 837, 853. מאוחר יותר, לקראת חודש מרץ 77, יוקם גם גדוד המילואים 5729, שיכלול את סוללה א' שתגרע מגנמ”ם 203 של האגד, סוללה ב' שתגרע ממצבת הסוללות של גנמ”ם 207 מאגד דרום 169, וסוללה ג' שתוקם חדשה על בסיס תותחים מן המלאי.
גדוד ה"דרקון" 946, שהיה שייך פיקודית באותה התקופה לאגד מרכז 167, וגדוד 66, למרות היותו עדיין תחת אחריותו הפיקודית של אגד דרום 169, עסקו במרבית הזמן בפעילות מבצעית בצפון, כולל במלחמת לבנון הראשונה – של"ג, כפי שיתואר בהמשך. בסופו של דבר, הביא מצב זה לסיפוחם הסופי והבלתי נמנע של הגדודים לאגד צפון 168, בהמשך הדרך.
אגד צפון עבר לאורך כל שנותיו שינויים ארגוניים לא מעטים, שבמהלכם נוספים, מוקמים ונגרעים גדודים שונים מן האגד, יחד עם תהליכים מתמידים של החלפות, קליטות והסבות של מערכות נשק ישנות בחדשות. תהליכי הכנסת מערכות נשק חדשות הביאו, מן הסתם, גם לשינויים במבנה הגדודים וייעודם. ההשפעה על הגדודים הייתה בראש ובראשונה מן ההיבט המבצעי, וכתוצאה מכך גם מהיבטי הארגון וכוח האדם. השינויים גם כללו מעבר יחידות מסטאטוס של יחידות סדירות ליחידות מילואים, מעברים שגררו גם הם שינויים בהיבטים התחזוקתיים של היחידות. כתוצאה מכל האמור לעיל, מצאה עצמה מפקדת אגד צפון, על העומד בראשה וכל בעלי התפקידים בה, עסוקים תמיד מעבר לפעילות השוטפת של יחידות האגד, גם בכל הפעילויות הנובעות מן השינויים הנ"ל והצרכים הכרוכים בכך.
במהלך העשור הראשון של האגד נקלטו בגדודי הנ"מ המתנייע מערכות נשק חדשות כדוגמת ה"חובט" – שהיו נגמ"שי ה"וולקן" המתקדמים, שהחליפו את תותחי ה-20 מ"מ הוותיקים על הזחל"מים.
בשנת 1979 הוקם גנמ”ם חדש נוסף – 5962, שאמור היה לעבור לאחריות פיקודית של אגד צפון עם סיום הקמת בסיס הקבע שלו בנעורה.
לקראת סוף העשור הראשון, בשנת 84, אוחדו שניים מגדודי הנ"מ במילואים של האגד, 852 ו-853, לגדוד אחד שנקרא 853, ומערכות הנשק שלו הוסבו מתותחי ה-37 מ"מ לסוללות תותחי 23 מ"מ.
באותה השנה הוצא גם צו הקמה לגדוד תותחי 23 מ"מ נגררים נוסף – גדוד 913 שהיה גדוד מילואים בכפיפות פיקודית לאגד 168, שמוקם אף הוא במרכז הימ"חים 5631. הגדוד, שהיה שייך לאגד מרכז 167, עבר אף הוא הסבה מתותחי 37 מ"מ ועבר תחת פיקוד אגד 168. באפריל אותה שנה, יצאה פקודת ארגון מחדש ליטנ”ם 138.
בשנת 1985, עקב צמצומים ושינויים בסד"כ, הוסב גם גדוד 5703 לגדוד 23 מ"מ ובאותה שנה יצאה גם הוראת הארגון להקמת מחנה הקבע ברמות נפתלי, בשטח מצודת נפתלי שבתחום המושב. בסיס זה יהפוך עם השנים למחנה הקבע של גנמ”ם 66 כאשר יעבור זה סופית לפיקוד אגד צפון.
העשור הראשון של האגד התאפיין בשלוש תקופות עיקריות: תקופת ההתארגנות הראשונה שלאחר הקמת האגד, שהייתה עדיין תחת השפעת מלחמת יום הכיפורים. הייתה זו תקופה קשה, שלוותה בחבלי לידה של בסיסים לא מאורגנים, של מוטיבציה ירודה ובעיות ארגון בסיסיות האופייניות לתהליכי הקמה וארגון של יחידות חדשות. במהלך התקופה הראשונה הזו עברו יחידות האגד גם את תהליך ההכנה המבצעית והאימונים לקראת מלחמת שלום הגליל. התקופה השנייה באותו עשור, הייתה גם המשמעותית ביותר בתולדות האגד, והיא מלחמת שלום הגליל עצמה. תקופה זו הפכה בדיעבד להיות זו שהגדירה מחדש ונתנה גושפנקא סופית לחשיבותו וערכו של מערך הנ"מ בכלל ולמערך הנ"מ הטקטי בפרט. במלחמת של"ג הפכו יחידות הנ"מ המתנייע ובראשם הגדודים 66 ו-947, לכוח בעל משמעות כפי שיתואר בהמשך וקנו לעצמם מעמד של כבוד בקרב כוחות היבשה המסתערים של צה"ל, כמו גם הישגו יוצא הדופן של גדוד 138 בהפלת ה"מיג 25" בלבנון. התקופה השלישית והמסכמת של העשור הראשון הייתה הנסיגה מאיזור ביירות והרי השוף וההתייצבות בקו רצועת הביטחון. הפעילות המבצעית שהייתה כרוכה בכך והחזרה להתמקמות לאורך הקו הסגול, כמו גם ההתמקמות בבסיסי הקבע וההתארגנות שמשמשת כבסיס לפעילותו של אגד צפון, עד לעצם ימים אלה.
אל"מ (מיל') אברהם (אבי) שגיב, מפקדו השני של האגד בשנים 78-80
"השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים היו שונות מאלו שקדמו לה. בסך הכול בתקופה ההיא ניתן לומר שבאגד צפון הייתה שגרה שקטה ורגועה. לא היה כל מתח בינינו לבין הסורים וגם ההתרחשויות בלבנון לא נשאו אופי צבאי כזה שהשפיע על הנ"מ.
עיקר הפעילות שלנו אז התמקד בעשייה למוכנות, להתכוננות ולשמירת הרמה, שמירת המתח המבצעי לשעת פקודה. במקביל היה לנו זמן לעסוק גם בנושאים הארגוניים.
מערכות הנשק היו אז אותן מערכות מסורתיות שאיני בטוח שמכירים אותן היום. היו מערכות ה-40 מ"מ, מערכות ה-20 מ"מ בנייח ובמתנייע, ה-23 מ"מ וה"הוק" הנייח והמתנייע. מערכות ה"רמית" נכנסו אז לעבודה וגם ה"חובט" היה בשלבי קליטה ראשונים של בניית תורות לחימה וקליטה וכיוצא באלו.
מה שבאמת עניין אותנו אז היה השילוב שלנו בלוחמת היבשה: איך למצוא את הדרך להתחבר נכון ברמה המקצועית, ברמה הקוגניטיבית וברמה המנטאלית לכוחות היבשה. לא היה זה דבר מובן מאליו.
זה לא היה אז דבר שהייתה אליו פתיחות, לא כולם חפצו להיכנס לזה. אבל בעיני, זה היה הדבר החשוב ביותר והמאמץ העיקרי אליו כיוונתי בתקופה ההיא.
האגד חפף את כל הטריטוריה של פיקוד הצפון, ואני, שגרתי אז בתל-אביב, ידעתי שכשאני חוצה את קו חדרה צפונה, הגעתי לטריטוריה של אגד צפון.
בעיקרו של דבר, היינו פרוסים להגנה על אתרים חשובים ביותר למשק המדינה. משק האנרגיה והחשמל, על אתרים אסטרטגיים וביטחוניים של המדינה כדוגמת שדות תעופה, יחידות בקרה והגנה על הפריפריה. בנוסף לכך גם הגנה על מוצבי צה"ל והישובים ברמת הגולן ובגבול הלבנון. זה היה מרחב הפעילות שלנו וזה מרחב לא קטן.
מאחר ולא הייתה זו תקופת מלחמה או לחימה, התמקדה עיקר ההתמודדות שלנו בעצמנו. התמודדות מול הרצון שלנו להגיע לאיכויות גבוהות יותר, להראות ולהוכיח רלוונטיות, להראות מקצועיות מושלמת.
את הדברים הללו היינו חייבים לעשות בשני מישורים: גם מול המערכת הכוללת, היבשתית, שבתוכה ניסינו להשתלב וניסינו ללמוד אותה ואת נקודות הממשק שבהן אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי ואת הפתרונות שאנו יכולים להציע. ומצד שני בהתמודדות מול היחידות האחרות של מערך הנ"מ, מול חברינו לנשק, שם כל אחד רצה להראות כי הוא יודע לעשות את העבודה טוב יותר.
היה לנו אז את גדוד 881 על תותחי ה-40 מ"מ שלו בכנף 1 ברמת דוד, את גדוד 947 שהיה פרוס ברמת הגולן עם ה"חובטים" ויטנ”ם 138 שישבה בטכני של חיל האוויר והייתה פרוסה במרחב עם סוללות ה"הוק" ופלגת ה"הוק" המתנייע שלה. היו אז שתי פלגות "הוק" מתנייע באותה תקופה ורוח הקיצוצים והצמצומים שנשבה אז בכל הצבא, לא פסחה גם עלינו. במצב כזה עולות מיד השאלות על איזה מערכת נשק ניתן לוותר, מה לא לגמרי נחוץ כרגע וכו', ובהערכת מצב שנערכה במפקדת חיל האוויר, עלתה בין השאר על הפרק סוגיית סגירתן של פלגות ה"הוק" המתנייע. אנחנו, כמובן, לא נשארנו שווי נפש מול האפשרות הזו ונהלנו מאבק אדיר כדי למנוע את רוע הגזירה. עשינו כל שביכולתנו כדי להוכיח את היכולות ואת הכשירויות של פלגת ה"הוק" המתנייע ואת היתרונות הייחודיים שלה, בכל הקשור לתנועה והיערכות מהירה ואת המוכנות לפתיחה באש. אני מוכרח לומר שלמורת רוחם של לא מעט מפקדים בכירים בחיל האוויר, הצלחנו להוכיח חיוניות ורלוונטיות, והפלגה נותרה אכן על כנה עוד שנים רבות בסוללה.
יחידה 5720 הייתה יחידת תחזוקה מרחבית, אגדית. היא הייתה בעצם יחידת התחזוקה האגדית-המרחבית הראשונה שהוקמה. הייתה גם יחידת מרכזי הימ"חים שטיפלה בכל מחסני החירום של מערכות הנשק שהופעלו ע"י סד"כ המילואים של האגד.
כמו כן היה את גדוד הנ"מ המתנייע 203 במילואים וגדוד מילואים נוסף שהיה אחראי על הגנת יחידת הבקרה 506, שהיה בו עירוב של מערכות נשק: 40 מ"מ ו-20 מ"מ והיו יחידות 23 מ"מ. סה"כ במרכזי הימ"חים היו מרוכזות 4 או 5 יחידות מילואים.
היינו המסגרת הראשונה בצבא ברמה חטיבתית, אגדית, שנבחנה ע"י מחלקת הבקרה והמעקב של צה"ל בתרגיל כוננות רחב היקף, שכלל את גיוס כל מערך המילואים, ושחייב אותנו להגיע ממצב של רגיעה למצב של כוננות מלאה ופריסה של הכוחות הסדירים וכוחות המילואים. התרגיל כלל גיוס עד ימ"ח, כולל הצטיידות ותחילת תנועה. עצרו אותנו ממש בשערי הבסיס, עוד לא היה תרגיל כזה קודם לכן והוא זכה להצלחה גדולה מאד.
כשירותו של האגד הוכחה ברמה הגבוהה ביותר ואני חושב שלימדנו את המערכת פרק בהלכות כשירות, מוכנות וכוננות, דבר שהיה חשוב עד מאד מבחינתנו.
הדברים החשובים אז היו ביסוס ההתארגנות, פיתוח היכולות והרחבת התשתיות. היום אתם מכירים תשתיות מתקדמות, אתם מכירים מחנה מפואר בקלע, מקום מושבו של גדוד 947. זה היה מקום מוזנח ביותר, אומלל, מקום ממש מסכן שהיה בנוי על תשתיות מינימליות, כמעט תנאי פריסה. יחידה 5720 הייתה בתחילת דרכה. כל התשתיות הראויות שקיימות היום, כל המעבדות המתקדמות, הדברים הללו לא היו ועבדנו בתנאים קשים עד מאד, לעיתים תחת כיפת השמים. לא היה מקום אחד נקי וראוי באמת כדי לטפל במערכות הרגישות בתנאי מעבדה.
אשר על כן, אחד הדברים שראינו לנכון לעסוק בו היה נושא הפיתוח. הרחבת התשתיות והמסגרות כדי לאפשר להגיע לאותה מוכנות שחשבנו אז שנכון היה להגיע אליה. היינו צריכים להתמודד עם בעיות שלא הכרנו קודם, כמו בעיית החורף בחרמון. מערכת ה"חובט" היא מערכת רגישה יחסית, בודאי לעומת מערכות ה-20 מ"מ שהיו 'ברזלים'. במערכת ה"חובט" יש הרבה אלקטרוניקה ודרושה סביבת הפעלה מתאימה. להתעורר בבוקר ולמצוא את עצמך עם פלגת "חובט" קבורה בשני מטר שלג, אלו מצבים שהיינו צריכים ללמוד להתמודד איתם וזה היה חלק מתהליך הלמידה שלנו.
התלבטנו קשות לגבי הגנת שדות התעופה: אילו מערכות נשק מתאימות להגנת שדות תעופה? הסוגיה של יעילות הנשק ובעיקר מערכות הנ"מ הקניות כנגד מטוסים שמשחררים חימוש שכנגד, הייתה סוגיית שבהחלט העסיקה אותנו. האם הן תוכלנה לתת מענה אמיתי למה שצפוי לנו במלחמה הבאה?
הדברים האלה חייבו אותנו לחשיבה, למציאת דרכי פתרון ולהעלאת נושאים לדיונים ברמות הבכירות ביותר, כיוון שלא כל דבר היה נתון באחריותנו. אלה בהחלט היו תהליכים שאגד צפון הניע והביא אותם לידי ביטוי, גם בתהליכי חשיבה וגם בתהליכי ביצוע.
אחת הדילמות שצריך להתמודד איתן, היא איך לייצר גאוות יחידה. זה לא דבר שנוצר מעצמו. זה שאתה רוכב על נגמ"ש "וולקן" – זה מוסיף קצת אנרגיה, זה שאתה נשען על משגר טילי "הוק" או מצטלם ליד תותח 40 מ"מ – אולי גם כן. אבל לא בטוח שנער בן 18 שעומד לפני גיוס ראה בזה את שאיפת חייו.
צריך היה לבנות את גאוות היחידה ואת זה עושים המפקדים. זה לא דבר שבא יש מאין, גם לא מן המסגרת שבה אתה פועל. מישהו צריך לתת את הדחיפה לעניין.
בחיל האוויר רווח מאד העניין של סמלי היחידות. אין טייסת בחיל שאין לה סמל מיום הקמתה, רק באגד לא היה. למיטב זכרוני, עד שנת 98 עוד לא היה לנו סמל יחידה באגד באופן רשמי. עדיין הסתובבנו עם סמלי היחידה של היחידות שבתוכן ישבנו. האגד עצמו בכלל חנה מחוץ למסגרת חיל אוויר כל שהיא. אני זוכר שניהלנו מאבק אדיר על הרקע האדום מתחת לסמל חיל האוויר שעל הכומתה. רצינו ליצור דברים שייחדו אותנו מן האחרים כי לדעתי זה הגיע לנו. עסקנו בדברים אחרים שחיל האוויר בדרך כלל לא עסק בהם, לוחם הנ"מ נלחם ביבשה והוא הנציג היחיד של חיל האוויר בתוך כוחות היבשה.
אל"מ (מיל') אבי שגיב מספר על לידת סמלו של אגד צפון
סמלו הראשון של האגד
"ראיתי לנכון לעסוק בנושא סמל היחידה של אגד נ"מ צפון ויזמתי התנעה של התהליך הזה. אספתי את הקצינים במפקדת האגד והצגתי בפניהם בקווים כלליים מה לפי דעתי ראוי ונכון שהסמל הזה יכיל בתוכו, גם שיבטא נכון את הנ"מ בכלל, את מערכות הנשק שהיו חלק מאיתנו וגם את העובדה שהיינו אגד צפון ולא דרום למשל.
מפקד יחידה 5720 באותה תקופה, לקח על עצמו את האתגר וביחד עם אנשיו העלו טיוטא ראשונה ששמורה עמי עד היום. אפשר לראות בה את הנ"מ ואת הצבעים שמאפיינים את חיל האוויר והנ"מ. את הכחול והשחור, את העטלף, שהוא שמה של מערכת הכינון של תותחי ה-40 מ"מ, שני טילי "הוק" שחודרים ופורצים ואת המסלול שהם עושים ושיוצר את האות "צ" של הצפון.
זה בעצם היה הרעיון, ואני סיימתי את תפקידי לפני שסיימו את יציקת הסמל. מחליפי, יהודה רווה, היה זה שחנך את הסמל וענד אותו לפקודיו ולעצמו".
את דרכו בצבא החל אברהם שגיב בנח"ל. את כל מסלול שירותו עד לדרגת סגן עשה במסגרת הנח"ל במערך החי"ר. בשלב מסוים, לקראת קליטת מערכות ה"הוק", קיבל שגיב פניה ממפקדת חיל האוויר להצטרף אל המשלחת שראשוניה כבר היו בארצות הברית, לקליטת מערכת הנשק החדשה. בצדק ראה מפקד חיל האוויר לנכון לנסות ולצוות שני קצינים ממערך החי"ר למשלחת הנ"מ, משום שזו מערכת ש"נוסעת" על הקרקע, ולא ברור היה אם כל מי שיוצא במשלחת הזו יודע לתת מענה על בעיות קרקעיות, כמו בעיות של ניווט ותנועה בשטח לא מטוהר. לפיכך, הוחלט לצרף שני קצינים ממערך החי"ר אל המשלחת בארצות הברית, וכך החלה דרכו הארוכה של שגיב בנ"מ.
"באותה עת הייתה מערכת ה"הוק" תחת מטריית השליטה של חיל האוויר ומערכות הנ"מ הקניות היו תחת המטריה של חיל התותחנים". מספר אבי שגיב.
"רק חמש שנים לאחר שהצטרפתי למערך הנ"מ, הוא הפך להיות בפועל תחת שליטה מוחלטת של חיל האוויר כפי שהוא כיום.
בין תפקידי בהמשך הדרך", מוסיף אבי שגיב ומספר, "הייתי מפקד סוללת "הוק", הייתי מג"ד 139, במלחמת יום הכיפורים הייתי מג"ד 882 כאשר רק חודשים ספורים קודם לכן סיימתי את ההסבה למערכת הנשק הזו, והייתי מפקדו הראשון של גדוד 947. מילאתי עוד מספר תפקידי מטה ובהם בין היתר קצין אג"ם מכהנ"ם ומתפקידי זה הגעתי לפיקוד על אגד נ"מ צפון 168".
כאיש "הוקים", היה זה אברהם שגיב שביצע בהצלחה את מטווח ה"הוק" הראשון על מטרה נגררת. היה זה באביב 1968, ואת המטרה גרר מפציץ "ווטור" של חיל האוויר.
בתקופת פיקודו על האגד לא הייתה לחימה, האגד לא ירה ולא הפיל מטוסים. המלחמה הקשה ביותר הייתה עם השגרה. אנשים נתבעו לערנות מכסימלית כאשר בפועל לא קרה דבר. אין קל הדבר כאשר צריך להיות מרוכזים במסכים, או כצופי אוויר בעמדה שבה היו מוצבים, במוצב שבו חנו או בתעסוקה המבצעית שבה שהו ונדרשו לכוננות של דקות ושניות.
"זה לא כמו במערכות המתקדמות של היום ששומרות בעצמם על ערנות עבור האנשים, מנגנוני התראה, מחשבים וכו'" מדגיש שגיב.
תקופת ההתארגנות בשנים שמהקמת האגד ועד מלחמת "שלום הגליל"
גדוד 66
את הפיקוד על גדוד 66 קיבל ישראל שראל ב-1975. הקצין עתיר הניסיון ושבע הקרבות, קיבל את הגדוד כאשר עדיין ניכרו בו סימני המלחמה. הגדוד היה כבר זמן רב עצמאי בשטח. איש לא דאג לו, הוא לא קיבל אספקה באופן סדיר וגם לא ציוד. אף אחד כמעט לא היה חתום על ציוד ולכולם בכל זאת היה הכל. כולם "סחבו" ציוד מאיפה שרק ניתן היה ובגדוד שררה תחושה שהכל מותר ומשמעת צבאית הייתה בגדר המלצה בלבד. אל החבורה הפראית הזו הגיע שראל והיה צריך לבנות מחדש את המשמעת ואת המסגרת. ואכן, הוא פעל להפיכת היחידה למסגרת מגובשת ומאורגנת, בכל הקשור לנוהלי עבודה ולשגרת הגדוד בהיבט המבצעי והשגרתי. כל זאת הוא עשה מבלי לפגוע באווירה המיוחדת ששררה בגדוד וברוח הלחימה, שהייתה פועל יוצא ממנה.
בתחילת אוקטובר 75 החלה הסבת הכלים במערך הנ"מ מתותחי ה-20 מ"מ הדו- קניים הוותיקים, למערכות ה"וולקן" – "חובט".
הפלת הכדור הפורח
באותה תעסוקה בצפון, באפריל 1981, נרתם הגדוד במלוא כוחו על מנת לבצע את התעסוקה על הצד הטוב ביותר. מרב המאמצים של מפקדת הגדוד התמקדו בסיוע לסוללה א', בהתארגנותה לביצוע המשימה החדשה שנפלה בחלקה בצפון.
במהלך התעסוקה, בליל ה-19 באפריל 81, זיהה חייל מן הסוללה ששהה בעמדת התצפית, גוף זר מנצנץ בשמי הלילה. הוא הודיע מיידית למפקדי המוצב והללו זיהו בוודאות לאחר זמן קצר כי מדובר בכדור פורח המתקדם לאיטו לעבר שטח ישראל.
מפקד המוצב, סגן משה בנג'ו, הפעיל את כל הגזרה והכניס את הסוללה לכוננות מיידית להפעלת הכלים. הכדור הפורח המשיך בינתיים את התקדמותו לכיוון מוצב צפוני יותר של הגדוד. כאשר נכנס הכדור הפורח לטווח היעיל של ה"חובט", ניתנה פקודת אש ע"י המפ"ל. במקביל נפתחה אש גם מכיוון מוצבים שכנים לעבר הכדור. כעבור מספר שניות נצפו פגיעות בכדור מפגזי ה"חובט". הכדור החל לאבד גובה במהירות ופגע בקרקע במרחק קצר מן המוצב הצפוני. בכדור היו שני מחבלים על ציודם ונשקם והם שרדו את המפגש עם הקרקע. לאחר מרדף שבוצע ע"י כוחות חי"ר בגזרה, הם חוסלו. אירוע זה הכניס מתח רב וערנות בקרב חיילי הסוללה, ומורל חיילי הסוללה והגדוד בכלל, עלה פלאים.
בחורף שלפני המלחמה, היה פרוס הגדוד בכוננות במחניים. ליד המסלולים ערוך היה גדוד "חובט" – גדוד 66, בסדר גודל של שתי סוללות וסוללת מפקדה. סוללה שלישית שהתה בתעסוקה בקו סגול ובסיס האם נותר במשאבי שדה. הגדוד היה אז גדוד דרומי חביר לאוגדה 252.
גדוד 947
את התקופה המקבילה, התקופה שלאחר הקמתו, עבר גדוד 947 גם הוא במגוון פעילויות שעיקרה היה ההסבה למערכות ה"חובט". בתחילת 1976, ירד הגדוד לאימון של חודש בסיני. ובאמצע השנה החלו בקליטתם של ה"חובטים". מאיר און נסע לארה"ב ללמוד את המערכת ולסייע בקליטתה. במהלך אותה תקופה, סיים דב שדה את תפקידו כמג"ד ומאיר און תפס את מקומו בגדוד כשבראש משימותיו עומדת הסבת הגדוד מ-20 מ"מ ל"חובט". גם כאן, כבגדוד 66, התברר כי מערכת ה"וולקן" מסובכת בהרבה מתותחי ה-20 מ"מ מהם נפרדו, וקליטתה לוותה במאמצים רבים ובקשיים לא מעטים. המערכות דרשו טיפול במכ"ם שלא היה קודם, טיפול במערכות הידראוליות שלא הכירו לפנים, טיפולים יומיים, שבועיים וחודשיים ועוד כהנה וכהנה מטלות שהחיילים לא היו מורגלים בהם. על קשיים אלה נוסף מחסור באנשי מקצוע מיומנים לטיפול בכלים החדשים. בתוך מארג הקשיים האמור, המשיך הגדוד לתפקד ולבצע את מטלותיו הקבועות, גם בתעסוקה המבצעית בחרמון. על אף הקשיים, הצליח המג"ד מאיר און לייצב את הגדוד, לצמצם את מספר האנשים ולקדם את הגדוד רבות ברמתו המבצעית. ה"חובטים" שינו משמעותית את הנורמות שהיו נהוגות בגדוד "הקלעים".
ב-1978, התמנה למפקד הגדוד איתן יריב, שלימים יהיה גם מכהנ”ם. בתחילה קיבל מינוי של קצין אג"ם במטה, ואולם התפקיד לא תאם את רצונותיו באותה התקופה והוא חיפש תפקיד מאתגר יותר, אותו מצא בפיקוד על גדוד 947. בתקופת כהונתו השקיע מאמצים רבים באיתור שטחי אימונים לגדוד ובהגברת תכיפותם, משימה שצלחה בידיו – אכן הגדוד הרבה להתאמן.
האימון הראשון היה בתל בזק ונמשך למעלה מחודש. יריב הגדיר אז את האימון ככזה שהכין את הגדוד למלחמה והביאו להיות גדוד מבצעי לכל דבר.
בספטמבר 1979, סיים איתן יריב את תפקידו בגדוד ואת מקומו תפס גיורא צור. אז עשה הגדוד היסטוריה כשהגיע לגבול לבנון בעקבות כוננות שהוכרזה באותה תקופה, עקב ידיעות מודיעיניות שדיברו על כוונת המחבלים לחדור לשטח ישראל בדרך האוויר. הגדוד וה"חובט" יחדיו, הוכרו כאמצעי יעיל המסוגל לבלום את החדירות ולתת להן מענה.
תקופת אפריל-מאי 81, עמדה בסימן ההכנות למבצע "אורנים" שהפך בסופו של דבר למבצע של"ג, הוא מלחמת לבנון הראשונה. הסוללות נפרסו, חלקן תחת אש ארטילרית מתותחי המחבלים שמעבר לגבול. באוקטובר 81 התמנה זאב צוק-רם (המכונה וֹוָה) למג"ד אך סיים את תפקידו לאחר כחמישה חודשים בלבד עקב אילוצים אישיים.
את מקומו בגדוד תפס בתפקידו השני כמג"ד, ישראל שראל שפתח מיד וללא כל שהות בהכנות למלחמה הממשמשת ובאה.
גדוד 138 – היטנ”ם
מתקופת הקמת האגד, ביצעו הסוללות פריסות אימונים רבות ובנוסף פריסות מבצעיות. סוללה ב' ששהתה דרך קבע בביה"ס הטכני, נדרשה פעמים רבות, בעיקר בימי שישי, לפרוס בכרמל בגלל הגברת כוננות. הדבר פגע בקורסים והצריך עבודה רבה מחיילי הסוללה. עקב כך הוחלט לפרוס את הסוללה דרך קבע בכרמל.
האגד היה עדיין בחיתוליו, והיחידה תפקדה ת"פ מפקד ביה"ס הטכני (להלן: הטכני). הית"ם לא היתה קיימת, ודרג ב', ציוד הקרקע והטילים, היו שייכים ליחידה.
באותה תקופה, שמרה יטנ"ם 138 על מתח בפעילות מבצעית רציפה. היחידה הייתה מבוססת מבחינה אדמיניסטרטיבית והכילה תשתית כוח אדם קבועה בעלת מסורת והישגים. יטנ”ם 138 נחשבה מובילה במערך ה"הוק".
בשנת 1977 קיבלה היטנ”ם פלגת "הוק" ניידת חדשה ששוכנה בטכני. ה"הוק" המתנייע נבנה להיות ה"קומנדו" של ה"הוק". הפלגה הוקפצה פעמים רבות לתרגול.
בסוף שנת 1975, יצאה משלחת לארה"ב ללימוד ה"הוק" המשופר. בדצמבר 1975 יצאו הטכנאים, ביוני 1976 הקצינים ובאוקטובר 1976, הלוחמים. עד נובמבר 1976 למדו כל הקבוצות בנפרד, ואז התאחדה כל המשלחת והתאמנה עם סוללה אמריקאית. לכל אחד מחברי המשלחת הישראלים, היה צמוד חונך אמריקאי באותו מקצוע. במהלך האימון, נוצרו חיכוכים רבים עם האמריקאים, בעיקר על רקע של חוסר שמישות ותקלות רבות בסוללה. התקלות לא אפשרו לבצע אימון רציף ותקין וכתוצאה מכך, הוחלפו לבסוף מכשירי הסוללה בחדשים. בסיום האימון בוצע מטווח על מטרה נגררת.
עד חודש מרץ 1977, חזרו רוב חברי המשלחת לארץ וחלקם הגדול נשלח ליטנ”ם 138. ביוני 1977 הגיע המשלוח הראשון של ה"הוק" המשופר. הסוללה נשלחה ליטנ”ם 138 שם הוסבה ראשונה סוללה ב' בכרמל ל"הוק" משופר. סוללה ב' שמשה סוללת ההדרכה במשך כשנה וחצי, ובה הוכשרו והוסבו אנשי המבצעים והטכנאים מכלל מערך ה"הוק" לעבודה בדגם המשופר. בהמשך הוסבו יתר הסוללות למשופרות וב-1982 לאיכותיות.
סיפר תא"ל רם על ה"הוק" המתנייע: "יתרונו הגדול של ה"הוק" המתנייע הוא בביצוע שינוי נוכחות בפרקי זמן קצרים. זה נתן לנו אופציות מבצעיות שלא היו לנו קודם. ה"הוק" המתנייע היה אז מאד מיוחד, אקזוטי, האמריקאים עצמם התקשו בהתמודדות עם הפעלתו. אנחנו עשינו זאת בהצלחה".
במהלך שנת 1980, נסגרה יטנ”ם 137 ושתי הסוללות שלה עברו ליטנ”ם 139. שנה לאחר מכן, הועברה פלגה ניידת ממנה ליטנ”ם 138 ונקראה 138 ה'.
יחידות האגד במלחמת לבנון – של"ג
גדוד 66
אט אט הגיעו כל הלוחמים מן הבית והתחילה התארגנות מזורזת לעליה צפונה. סוללה ב' של המסו"ל בן-שך כבר הייתה בצפון לשם עלתה כשבוע קודם לצורכי תע"ם בקו סגול. כאשר החלו המובילים להגיע, נשלחה סוללה ג' של המסו"ל משה בנג'ו ראשונה צפונה ולאחריה סוללה א' של המסו"ל נועם יפרח. ראשוני אנשי המילואים החלו להגיע בשבת לפנות בוקר ותהליך קליטתם החל. סוללת המילואים ד', בפיקודו של ידידיה ענתבי, יצאה עם אוטובוסים ודרגי הסוללה לכיוון הרצליה, שכן ה"חובטים" שלהם, שימשו דרך קבע להדרכה בביסנ”ם והיה עליהם לאספם משם. סוללת המילואים ה' בפיקודו של עובד וייזינגר-אור, שהייתה סוללת טילי כתף "בזק" – "רד-איי", עלתה עם הטילים האישיים והזחל"דים שלה על מובילים צפונה. כולם עלו לשטחי הכינוס באזור מחניים. אבי הסמג"ד עבר דרך מפקדת האגד בחיפה לצורך קבלת פקודות משימה ומשם המשיך לרמת הגולן לצומת ווסט.
סוללה ה' הגיעה אף היא לצומת ווסט וחברה יחד עם הסמג"ד למפקדת אוגדה 252. סוללה ד' הגיעה וחברה לעיקרית האוגדה במוצב אסטרא א'. סוללה א' חברה לאגד הארטילרי באזור שער פטמה וסוללה ג' חברה לכוח הטנקים שאמור היה לנוע בציר הכפרים- הציר המוביל מאיזור מטולה דרך מורדותיו המערביים של רכס החרמון. דרגי הגדוד הופנו לאזור שער פטמה אף הם, שם התחיל להתארגן אגד התחזוקה האוגדתי.
סוללה ב' של הגדוד יצאה מקו סגול וכי היא מתעתדת להגיע עם כוחות הצנחנים בהנחתה מן הים צפונית לצידון. היה ברור לפיכך, שסוללה זו ירדה מבחינת גדוד 66 מן הסד"כ וכי השליטה עליה עברה לידיים אחרות. כתוצאה מכך, היה על הסוללה גם להסתדר עצמאית בהיבט הדרגים והלוגיסטיקה.
הגדוד נלחם באופן עקרוני בגזרה המזרחית בחבירה לכוחות היבשה במטרה להתמודד בעיקר עם איומי המסקר"ים הסוריים .בהמשך הלחימה הועברה סוללה ת"פ גדוד 947 לקראת הכניסה לביירות .
גדוד 947 והלחימה בגזרה המערבית
בשבת בבוקר כבר היה כל הגדוד, לאחר רענונים והצטיידות, בשטחי כינוס ברמה"ג. בשבת אחר הצהריים היינו כבר בשטחי היערכות, סוללה ב' בפיקודו של רוני קוברטובסקי ליד שמורת "התנור" עם חטיבה 188 וסוללה א' בפיקודו של דובי אמיתי תושב מטולה, ולימים מג"ד 5729, ליד המחצבות ביפתח עם גולני".
סוללה ג' בפיקודו של אבי וינר, המתינה לפקודה לעלות ולפרוס בהגנה על החרמון. במפקדת הגדוד נותר הסמג"ד יגאל מונוביץ' כדי לטפל בגיוס המילואים ובצירופם למלחמה וסא"ל גיורא צור שסיים את פיקודו על הגדוד אך חודשים ספורים קודם לכן, והיה עתה במילואים, התנדב להצטרף כסמג"ד ב', תוך שהוא חובר למפקדת האוגדה ומאפשר למג"ד לנוע בראש כוחותיו בחזית, תוך שמירה על קשר קבוע עם מפקדת האוגדה.
עם התקדמות הלחימה פעלו הסוללות בחבירה לכוחות המתקדמים בגזרה המערבית תוך כדי לחימה כתף אל כתף כנגד כוחות קרקעיים . כאן התגלה תותח הוולקן ככלי יעיל מאוד בעיר בלחימה בתוך שטחים בנויים בשל קצב האש , מהירות התגובה ויכולות הצידוד לגבהים .לא בכדי הוגדר כלי הנשק כ "מלכת הקרב " בשל"ג.
הגדוד נלחם בגבורה ועל כך זכה בצל"ש ולצערנו בקרבות בשה התעופה בבירות נהרגו שלושה מלוחמי הגדוד מפגיעה ישיה של פצצת מרגמה .
גדוד 946 – ה"דרקון".
כאשר החלה המלחמה, היה גדוד 946 פרוס בשגרה. סוללה ב"מתכים", סוללה ברמת דוד וסוללה בתל-נוף. לגדוד לא הייתה כל משימה מוגדרת לפני המלחמה, בניגוד ל-66 ו-947 שידעו בדיוק לאיזה כוחות הם אמורים לחבור ובאלו צירים ינועו. המג"ד לא היה שותף לקבוצת פקודות כלשהי לפני המלחמה, בנוגע לכניסה ללבנון, אף כי הועלתה האפשרות של צירוף פלגות או סוללות מן הגדוד לגדודים הנ"ל, אך לא סוכם כל נוהל ממשי. בפועל גויסו שתי סוללות המילואים. הסוללה הסדירה מתל-נוף הגֵנָה על אזור הגיוס של אוגדה 49 בפילון ואיתה מפקדת הגדוד של מנחם עם הסמג"ד יוסי הורוביץ (לימים מ.ביסנ"ם). בסופו של דבר, עלתה הסוללה הסדירה להגנה על יב"א 506 עד כשבוע מתחילת המלחמה, ושתי סוללות המילואים נכנסו ללבנון כשהן מצורפות לגדוד 66 של אבי בוקק. דילוג הסוללה הנוספת שהגנה על היב"א,תפ גנמ"מ 5728 לתוך לבנון, התאפשר בעקבות השמדת כמות המטוסים הסוריים העצומה בקרבות האוויר שהתרחשו מעל בקעת הלבנון כאשר הותקפו סוללות הטק"א הסוריות.
מאוחר יותר התקבלה פקודת התראה לגדוד להתארגנות להגנה על מפקדות האוגדה בציר "מיכה", שהיה ציר התחזוקה המרכזי בגזרה. מתחילת המלחמה ולמשך חודש ימים, מיקם מנחם עקיבא את מפקדת גדודו בבסיס הנטוש בשער ה"עגל" בתאום עם הפיקוד, כאשר במהלך כל התקופה הזו, הסתובב המג"ד בשטח בין יחידותיו שהיו מסופחות לגדוד 66. כמג"ד, לא הייתה לו כל שליטה פיקודית עליהן והוא יכול היה להתפנות לטיפול בבעיות פרטניות יותר של חייליו. סוללות הגדוד הגיעו בסופו של דבר עד ל"ארזים" בג'בל-ברוך, במקומות הצפוניים ביותר, לעיתים ממש לבד. במהלך המלחמה הקים הגדוד סוללה נוספת של קצינים ולוחמים סדירים, שנאספו מיחידות אחרות וכאלה שסיימו קורסים, על בסיס הכלים של אחת מסוללות המילואים שאת חייליה שחרר הגדוד הביתה בשלב מסוים. אז עבר הגדוד להרכב של ארבע סוללות סדירות. בשוך הקרבות, ישבה מפקדת הגדוד ב"מיכה 34",
יטנ”ם 138 בשל"ג וההפלה היוקרתית והמתוכננת ביותר בעולם
בפרוץ המלחמה הייתה יטנ”ם 138 פרוסה במלוא כוחה עפ"י היערכות החירום שלה על כל הגליל. מכוכב הירדן שמעל הבקעה, שם ישבה סוללת ביה"ס 5721 א', דרך ביריה שם ישבה סוללה 138 א', 138 ב' שישבה בכרמל, 138 ג' בקרני חיטין, 138 ד' שפרסה בגילעם ו-138 ה' במנרה.
כל 6 סוללות הגדוד היו פרוסות בכוננות גבוהה ביותר נוכח חוסר הודאות לגבי תגובת הסורים על ההתנהלות של צה"ל בלבנון.
במשך כל המלחמה אף לא מטוס ניסה לחדור לתוך הטווח ומכאן שאף לא שוגר טיל כלשהו. כעבור כשלושה שבועות מפרוץ המלחמה, שוחררו אנשי המילואים והסוללות חזרו לימ"חים. סוללת ביה"ס שישבה בכוכב הירדן, חזרה להרצליה. הפלגה המתנייעת שהייתה באימון טקטי עם פרוץ המלחמה, הייתה אמורה לפרוס לאתר ציפורן, אולם מפקד היחידה, סא"ל יצחק בירן, החליט לפרוס למנרה, משם יצאה הפלגה מאוחר יותר בחודש יולי, ללבנון לג'בל ברוך
באותה תקופה, הרבו הסורים לבצע טיסות צילום מעל צפון המדינה ואח"כ באופן רציף מעל לכוחות צה"ל בכל שטח לבנון. הטיסות שבוצעו ע"י מטוסי מיג 25 מתקדמים ביותר, ואף אולי ע"י טייסים סובייטים, בגבהים של עד 100,000 רגל, שהיו הרבה מעבר למעטפות הביצועים של מטוסי חיל האוויר כמו גם של כל מערכות הגילוי והעקיבה של הנ"מ.
הוחלט שעל מנת לצמצם טווח אל המטוסים, הסוללה המתנייעת תועבר ממנרה אל ג'בל ברוך בלבנון, שם היא תשב בגובה התחלתי של קרוב ל-7,000 רגל ומשם ינסו להפיל את המיג 25.
הסוללה החלה בהתארגנות והקמה שבמהלכן החלה עבודת בדיקת היכולות של המערכת בתפעולה בגבהים של ג'בל ברוך, ובתאום עם היב"א נעשה תהליך למידה מסודר של נתיבי הטיסה של המיג, שהתבררו כקבועים למדי. תרגולות מיוחדות בוצעו כדי לתפוס את החמקן, לקבל את אישור הירי המתאים ולפתוח באש בזמן, ולפגוע בו בטרם ישוב ויחמוק. עיקר הדאגה הייתה איך לגרום למכ"ם הנעילה לתפקד.
ביום שלישי 31 באוגוסט 1982, בשעה 07:20 בבוקר, הופעלה הסירנה בסוללה. כוננות מיידית הוכרזה ובתוך כרבע שעה החל רפי לקבל נתונים מהבקרית ביב"א. ה"מיג" טס בגובה 70,000 רגל ובמהירות של 2.5 מאך. רפי, הבקר ומוטי זינגרייך עוזרו, ננעלו על ה"מיג". ניתן אישור לירי. בזה אחר זה שוגרו שני טילים.
התקופה שלאחר מלחמת "שלום הגליל"
גדנ”ם 5729 – גדוד המילואים המתנייע
גדוד המילואים 5729 הוקם בשנת 1977, מעט לאחר הקמת האגד. הוא הוקם כגדוד 20 מ"מ מתנייע על בסיס הכלים הוותיקים שהתניידו על גבי זחל"דים. כשנה קודם לכן, הוסבו כבר גדודי המתנייע הסדירים של האגד, 66 ו-947, מתותחי ה-20 מ"מ לנגמ"שי ה"וולקן" החדשים, ה"חובטים". מערך המילואים נשאר באותו הזמן עדיין עם המערכות הישנות. בהמשך הדרך, גם הם היו אמורים להיות מוסבים למערכות המתקדמות יותר. כדרכן של התחדשויות בצה"ל בכלל ובמערך הנ"מ בפרט, מסבות היחידות הסדירות את מערכותיהן ראשונות. בהמשך ובתהליך טבעי, לאחר שיחידות הסדיר מטמיעות את המערכות החדשות, ומערכי ההכשרה והאימון מתבססים, ההתחדשות מחלחלת גם ליחידות המילואים יחד עם חיילי וקציני הסדיר שמשתחררים עם הזמן מן היחידות המוסבות, ומשמשים כעוגן צעיר ורענן לחידושן והסבתן של יחידות המילואים.
הגדוד המשיך את פעילותו המגוונת בבט"ש, תע"ם ואימונים על בסיס אותו מבנה ואותן מערכות נשק אותן הוא עתיד להחליף בעיצומו של העשור השני לאגד.
בגדוד 946, עברה התקופה שלאחר המלחמה תחת פיקודם של אבי בוקק ב-1983- 1984 ושל יוסי הורוביץ ב-1984-1986. התקופה התאפיינה באירועי בט"ש שונים בעת השהייה בלבנון. הם התמודדו עם ירי מרגמות וקטיושות ולא נפגעו. בעיות חמורות יותר בהן נתקלו היו מטעני צד ומוקשים. "המומחה" להיתקלויות מסוג זה היה הקצין כהנא. בפעם הראשונה הוא עלה על מטען צד ברכב ה"אלפא" של ה"צ'אפארל" ולא נפגע. בפעם השנייה, בפסח 85, נע כהנא על כלי בדרך להתמקמות בעמדה, כאשר לפניו, במשימת פתיחת ציר, נ"נ הנדסה. חיילי ההנדסה הלכו לפני הנ"נ ווידאו שהשטח נקי ממיקוש. הם הגיעו לעמדה, הכל היה תקין, אך מפקד הכוח, שהיה סמג"ד ההנדסה, המשיך עוד כ-200 מטר קדימה, עלה על מוקש ונהרג. במקרה אחר, עלה הצוות של גיל מיטרני, מפקד יחידת האש, על מטען צד. אירע פיצוץ וכל חיילי הרכב הועפו לכל עבר. הטילים שהיו על הרכב לא נפגעו ולא התפוצצו והלוחמים לא נפגעו. במאי 85, היו אלו סוללות הגדוד שעזבו אחרונות את ראשידייה, וסגרו את השיירה האחרונה של צה"ל שעזבה את החלק הצפוני של בקעת הלבנון. הם פרסו באזור מארג'-עיון. כהנא היה בדרכו לעמדתו החדשה בחצבייא, כאשר הבחין בבחורה הנצמדת אליו עם חמור. כהנא, שכבר הספיק לפתח את אינסטינקט ההישרדות הלבנוני, האיץ מיד וניתק מגע. למחרת התברר לו כי פעל נכון, וכי הלבנונית התפוצצה עם החמור על רכב לבנוני מקומי. בירידה לעבר רצועת הביטחון החדשה, בקיץ 85, התהפך המוביל בו נסע כהנא ושוב יצא גם מכאן ללא פגע. הגדוד נכנס גם לשגרה של תעסוקות מבצעיות בשתי גזרות קבועות: הגנת נ"מ במרחב "מתכים" בדימונה, והגנה על בסיס רמת דוד – כנף 1. הגדוד עסק אז בארגון המערכת ומתן דגש בעיקר על טיפול בבעיות הפרט של חיילי הגדוד. בהמשך לקח הגדוד חלק בניסיונות שלא צלחו, להתמודד ולהפיל את המזל"ט הסורי DR3, שהיתל בכל מערכות ההגנה האוויריות והעסיק רבות את המערך. יחד עם הגדוד, הייתה מעורבת במאמצים אלו גם יטנ”ם 138, שפלגת צייד שלה שהתה באזור כחלק משאר הכוחות שהוקצו למשימה זו, במהלך 84-85 מאותה סיבה. מזל"ט הצילום הסורי חדר מספר פעמים ואף ששוגרו טילים לעברו, לא הושגה הפלה. מאז הפריסה הראשונה של 138 למנרה בתחילת המלחמה, הפך האתר לאתר קבע, שהפלגות הצפוניות והדרומיות ביצעו בו תע"ם ברצף (יחד עם סוללה ב' מ-136). בנוסף לזאת ביצעה הפלגה גם אימונים תקופתיים ותע"ם באתר מישור עמיעז, בכדי להחליף את הפלגה הדרומית. סוללה א' ישבה באופן קבוע באתר ביריה, למעט תקופות אימונים קצרות, וסוללה ב' בכרמל, שם ביצעה משימות הדרכה לטכנאים.
גדוד 947 לאחר שחזר לכשירות, חזר אף הוא תוך שלושה חודשים למעגל פעילות הביטחון השוטף. שתי סוללות הוצבו בגבול לבנון, סוללה שלישית התפצלה בחלקה לאצבע הגליל, ובחלקה לאימונים. במהלך התקופה הזו ארגן מפקד הגדוד, איתן סתר שהחליף את ישראל שראל מיד אחרי המלחמה, את הקמת האנדרטה לזכר חללי הגדוד שנפלו במלחמה. היא הורכבה משרידי הנגמ"ש שהושמד בלבנון ולוח שיש עליו נחרטו שמות החללים. האנדרטה נחנכה במעמד המשפחות השכולות במאי 84 בעת העברת הפיקוד על הגדוד מאיתן סתר לידי ניסים דהן.
אגד נ"מ צפון 168 – העשור השני, 1986-1995
מפקד האגד בתום העשור הראשון ובפרוס העשור השני, היה כאמור אורי רם, אותו החליף במהלך 1986, יעקב פלד ז"ל.
תחילתו של העשור השני להקמתו של האגד מתאפיינת בתהליכים שעיקרם המשך שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, לאחר הנסיגה מקו נהר האוואלי, וההתבססות בה. במקביל, התרחשה הפעילות הרבה סביב העמקת האחיזה וארגון המוצבים בקו סגול (גבול ישראל-לבנון). בפעילות זו נטלו חלק נכבד יחידות הנ"מ של האגד, בעיקר גדודי הסדיר המתנייעים 66 ו-947, גדנ"ם 881 וגדוד ה"הוקים" – יטנ"ם 138.
העשור השני עמד,בסימן השיפורים הטכנולוגיים שהביאו את מערך הנ"מ אל סיפו של המעבר למימדים אחרים, אל עבר הפיתוחים הבליסטיים מרחיקי הלכת ואל עבר החלל. למרות שקליטת מערכות ה"פטריוט" עוד בסוף 1990 והפעלתן במלחמת המפרץ, נפלה בחלקה של יטנ"ם 136 מאגד מרכז, הרי שההשפעה ארוכת הטווח הייתה רבה גם על אגד צפון. כאשר פורק יטנ"ם 136 בסוף שנות ה-90, "התעשרה" יטנ"ם 138 במערכות "פטריוט" בעצמה. תחת חסות 138, פעלו שתי סוללות ה"פטריוט" האמריקאיות שפרסו במלחמה בסטלה מאריס ובמרכז הכרמל.
מלבד כל אלו, חלו במהלך העשור השני לאגד מספר שינויים ושיפורים גם במערכות נוספות וגם במבנהו הארגוני. בעקבות "ליל הגילשונים" בסוף 1987, הוכנס לשימוש במערך הנ"מ מכ"ם ה"רמית". זהו מכ"ם טקטי מתנייע ומתוחכם, בעל יכולת גילוי מטוסים, מסוקים וכלי טייס זעירים, בגבהים נמוכים ובינוניים, עד לטווח של עשרות קילומטרים. המכ"ם מספק לכלי הנ"מ המתנייעים מידע שוטף בזמן אמת על התמונה האווירית בגזרותיהם, ומסוגל להתקדם עם הכוחות בשטח באופן עצמאי. המכ"ם פותח בארה"ב עפ"י דרישות חיל האוויר והוצב בפריסה לאורך גבול הצפון.
כל עמדה אוישה ע"י צוות של שבעה עד שמונה לוחמים בפיקוד קצין, ואפשרה בנוסף לאמצעי התצפית וראיית הלילה שבגבול, סגירה אופטימאלית של הגבול מפני חדירת גילשונים.
מערכת ה"צ'אפארל" עברה אף היא שדרוג משמעותי כאשר בשנת 1993 הותקנה בה מערכת ישראלית חדשה לשליטה, בקרה וקשר. הייתה זו מערכת ה"ארמיט" שאפשרה למפקד יחידת האש לצפות בתמונת מכ"ם משולבת בתמונת הוידאו של הכוונת, והגבירה את יעילות רכישת המטרות. בנוסף, נכנסה באמצע העשור השני, בשנת 1990, מערכת טילי נ"מ קצרי טווח חדשה שעשתה מהפך בתחום הנ"מ הטקטי. היו אלו טילי ה"סטינגר" שנכנסו לשירות והחליפו את טילי הכתף האישיים מסוג "רד-איי" – "בזק" שהיו בשימוש עד אז. מערכת ה"סטינגר", שפותחה בסוף שנות השבעים ונכנסה לשימוש בתחילת שנות ה-80, עברה טבילת אש ראשונה במלחמת פוקלנד עת הפילו באמצעותה חיילי קומנדו בריטיים מטוס קרב ארגנטינאי. את תהילתו ואת עוצמתו כמשנה פני מערכה, רכש ה"סטינגר" בסוף שנות ה-80 עם הגעתם של משלוחי "סטינגרים" לידי לוחמי ה"מוג'הידין" האפגניים. הסיוע החשאי האמריקאי למורדים האפגניים במלחמתם בכיבוש הסובייטי ובתוכו בעיקר הטיל האמור, היוו בסופו של דבר את הגורם לעזיבת הכוחות הסובייטיים את אדמת אפגניסטן. ביחס הפלות יוצא דופן של שמונה פגיעות לכל עשרה שיגורים, ובממוצע של הפלה אחת ליום, הפך ה"סטינגר" לגורם מספר אחת בהכרעת המצב ועם תוצאה סופית של למעלה מ-1,000 הפלות של כלי טייס סובייטיים, לא היה עוד ספק ביעילותה של המערכת. ל"הצגת יכולות" זו היתה תרומה משמעותית בהחלטה על ההצטיידות במערכת, שכונתה בצה"ל "ברקן". זו נכנסה לשירות במערך הנ"מ לאחר שבחודש מאי 1990 יצאה משלחת לבסיס הדרכת הנ"מ בפורט-בליס, טקסס, בפיקודו של סא"ל יוסי הורוביץ. למערכת ה"סטינגר RMP", שהייתה מיועדת למערך הנ"מ הישראלי, לא היו עדיין צוותים אמריקאים המוכשרים להדרכה, לפיכך הוסמך הצוות הישראלי על מערכת ה'פוסט' הקודמת שהייתה דומה לה ברוב תכונותיה. בתום ההכשרה שוגרו 10 טילים לעבר רקטות מטרה (BATS) והשיגו אחוזי פגיעה גבוהים. עם הגיעה, ועם הזמן, הפכה המערכת להיות מרכיב עיקרי ביחידות הנ"מ הטקטי עד להפיכתן לגדודי "סטינגר"- "ברקן" מלאים ע"ג "האמרים", שמשרתים עד לעצם ימים אלו בשיפורים כאלו ואחרים, בסדיר ובמילואים כאחד.
ה"ברקן" היווה מהפך בנ"מ מבחינת יכולות מבצעיות. הטיל ניתן לנשיאה על הכתף ולפריסה בכל מצב קרב ומהווה כלי עזר מצוין לכוחות היבשה. ה"ברקן" נקלט כסוללות נוספות על סוללות ה"חובט". בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדודים 66 ו-947, ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.
כחלק מן השינויים הארגוניים, הוצאה גם במהלך 1989, הוראת תכנון להערכות קבע של "רמית" בתל-חזקה שבמרכז רמת הגולן, עפ"י החלטת רמ"ח מבצעים מאז חדירת מזל"ט ה-DR3 הסורי.
ביוני 1993, שוב יצאה הוראת תכנון בנוגע ל"רמיות". זו יצאה עקב הערכת מצב שנערכה בעקבות "ליל הגילשונים" ועניינה הגברת מערך מכ"מי ה"רמית". עד אפריל 93 היו ערוכים בבט"ש צפון שתי "רמיות", זו שבראש-הנקרה וזו שבתל-חזקה. "רמית גילשונים" נוספת נערכה במוצב "ציפורן". הוחלט לתת עדיפות גבוהה להיערכות במוצבים נוספים בגבול לבנון, "ברקן" ו"ציפורן". המשמעות הייתה הקמת שני צוותי "רמית" סדירים נוספים.
הוראת רה-ארגון לאגד 168 יצאה לקראת סוף שנת 1990. בעקבות מיסוד תפיסת הארגון למפקדות אגדי נ"מ שיושמה כבר באגד דרום ובאגד מרכז, הוחלט להכילה גם על יחידות הנ"מ הפרוסות במרחב אגד צפון. במסגרת זו הוכר הצורך הארגוני בהקמת טייסות בפיקוד סא"לים כמקובל בחיל האוויר. לפיכך דובר על הקמת טייסת תעופה, טייסת מנהלה וטייסת תחזוקה אווירית בפיקוד מט"ת, מט"ם ומטת"א בהתאמה. שינוי ארגוני זה הפך את כל אופי העבודה באגד ליעיל יותר, מקצועי יותר ומותאם לתרבות הניהולית המקובלת בחיל האוויר. יש לזכור כי עד לאותה תקופה לא היו קציני מטה מקצועיים לטיפול ביחידות האגד. עם זה, התקיים תפקיד של סגן מפקד אגד, תפקיד שהתבטל עם תחילת העבודה במבנה של טייסות.
שינוי ארגוני חשוב נוסף היה לקראת סוף 1994. גדנ"ם 881 קיבל צו ירידה מקו-סגול ונגרע מן המערך הסדיר. הגדוד הוצב במרחב כנף 1 ושם התארגן להקמתו כגדוד מילואים. במהלך זה נסגר מערך תותחי ה-40 מ"מ שתפקד מבצעית עד לאותה תקופה, והגדוד עבר הסבה לתצורת "ברקנית" (מערך "ברקן-כפו"ז – כוונת פשוטה וזולה).
אגד נ"מ צפון 168 העשור השלישי מ-1996 ועד היום
את העשור השני סיים האגד תחת פיקודו של שמואל קרא שגם פיקד עליו בתחילת העשור השלישי עד שנת 1997. את שמואל קרא החליף בפיקוד על האגד אמנון בן-דוד.
העשור השלישי לקיומו של האגד ועד היום, התאפיין שוב במספר גורמים בעלי חשיבות בכל ההיבטים. האגד עבר תמיד, לאורך השנים, שינויים ארגוניים כאלה ואחרים ומבחינה זו, לא היה העשור הזה שונה. משינויים במעמדן וכפיפותן של יחידות שונות ועד להסבות ושדרוגים של מערכות נשק ויחידות אש. מערכת הנשק המרכזית שנכנסה לשירות במהלך העשור השלישי ושינתה את פני המערך, הייתה במסגרת גדודי הנ"מ המתנייע. בפקודת הארגון שפורסמה בחודש יולי 1998, דובר על תחילת הסבת מערכות ה-"חובט" בגדודי המתנייע למערכות ה-"מחבט". השינוי אמור היה להתחיל בגדוד 66 במנה א' ובהמשך, במנה ב', גם גדוד 947 הסדיר בשנת 2000. כמו כן בוצע חילוף בחבירה לאוגדות המתמרנות: 66 עבר לחבור לאוגדת "הפלדה" במקום אוגדת "המפץ" והחליף את ההצבה עם גדוד 946. באותה שנה, ולאחר ביצוע מודלים מבצעיים לבחינת יעילות מערכות ה"כפו"ז-ברקן" בהעסקת מטרות, כנגד המערכות הקודמות הנייחות, הוחלט לחזור למבנה המבצעי של "ברקן נייח" עם צג ה"רמית" ובכלל זה גדנ"ם 881 של האגד.
עוד נכנסו בעשור זה לשירות רכבי ה"האמר" למערך ה"ברקן" שהחליפו סופית את נגמ"שי ה-M113 הותיקים – ה"זלדות". ההסבה התבצעה במהלך שנת 2003 והסתיימה עם הסבתו של גדוד המילואים 5729.
שינוי ארגוני ומבצעי משמעותי חל גם במערך הטק"א. הוחלט על תחילת הסבת מערכות ה"הוק" מ-"PIP 2", אליו שודרגו בעבר, ל-"PIP 3". ההחלטה התקבלה לאור העובדה שהצבא האמריקאי הסב כבר את כל מערכותיו לתצורה החדשה והמתקדמת יותר. בכך הוגדר בעצם אופק שירות חדש ל"הוקים" עד 2010. השינוי הארגוני שהתבצע במקביל, היה סגירת יטנ"ם 136 של אגד מרכז ופיזור סוללותיו בין היחידות הנותרות, בהן כמובן יטנ"מ 138 שכללה גם סוללת "יהלום" – "פטריוט".
ב-1999, יצאה פקודת הארגון מחדש לגדוד ה-"דרקון" 946. הגדוד הועבר פיקודית לאגד נ"מ צפון 168 והפך לאחת מיחידותיו האורגניות. במסגרת ארגון זה, עזב הגדוד את מיקומו בבח"א 8 ועבר לסאסא החל מקיץ 2000. בנוסף הוספה מערכת "רמית" לכל סוללה בגדוד. כהמשך למהלך הארגוני הזה, הוקם גם גף "דרקון" וגילוי בטייסת התחזוקה של האגד. כמו כן הוקם בטייסת גם גף תקשורת ומערכות מידע על בסיס מחלקת קשב וצב"ד.
במהלך התקופה האמורה, התרחשו אירועים נוספים וחשובים שהשפיעו על האגד, כמו על צה"ל כולו ועל המדינה. בחודש מאי 2000 פינתה ישראל את כל כוחותיה באופן סופי מלבנון ונערכה על קו הגבול הבינלאומי, הקו הכחול. יחידות האגד נטלו ונוטלות עד היום חלק ניכר בהגנה על הקו ובהיערכות המבצעית לאורכו. בסוף חודש ספטמבר ובתחילת אוקטובר אותה שנה, פרצו המהומות שהציתו את האינתיפאדה השנייה – אינתיפאדת "אל-אקצה", או כפי שכונתה ע"י כוחות הביטחון: אירועי "גאות ושפל", וטרפה שוב את כל קלפי התעסוקות המבצעיות של יחידות צה"ל ובכללן יחידות האגד.
לאחר פיגועי ה-11/9 בארה"ב בשנת 2001, ובעקבות ההתרעות לפיגועים דומים במלאת שנה לפיגועים הנ"ל, הוחלט להיערך בהתאם להגנת שמי המדינה ע"י פריסת יחידות הנ"מ מה-5/9 עד ל-19/9 אותה שנה.
פריסות נוספות להגנת שמי המדינה בוצעו גם בשנת 2003. זאת לאחר שהחלה ארה"ב לגייס כוחות כנגד עיראק לשם פירוקה מנשק בלתי קונבנציונאלי ומנשק להשמדה המונית שנאסר עליה עפ"י החלטות האו"ם.
באותה השנה – 2003, וכארבע שנים בלבד לאחר צירופו לאגד צפון, נסגר גדוד 946 ונגרע ממערך הנ"מ. סוללת ה"ברקן" של הגדוד עברה הסבה לרכבי "האמר" יחד עם שאר הגדודים וסופחה לגדוד 947, שם הפכה להיות סוללה ד'. במסגרת אותה תכנית צמצומים שנקראה "נקודת מפנה", נגרעו גם גדודים נוספים מן המערך ואחרים עברו שינויים. גדוד המילואים 203 של האגד עבר הסבה לגדוד "ברקן" בעל ארבע סוללות וגם גדוד 5729 קיבל סוללת "ברקן" נוספת והפך לגדוד בעל ארבע סוללות "ברקן" על "האמרים".
בשנת 2004 יצאה הוראת ארגון חדשה ועניינה היה סגירת מערך ה"ברקן" הנייח. במסגרת ארגון זה, הופסקה גם פעילותו של גדוד המילואים 881 של האגד והוא נסגר בתאריך 10/1/2005.
במרץ 2004 נערך תרגיל "חומות של תקווה 6" בו נבחנו ושופרו יכולות ההגנ"ש מטק"ק ע"י מערך הגנה אקטיבית ותרגול הגנה כנגד איום סורי ואיראני. בתרגיל השתתף גדוד 138 לצד גדודי טק"א נוספים: 136, 137 ו-139.
גם המאבק במזל"טים נמשך בעשור זה והפעם הצטרפו לתמונה מזל"טי החיזבאללה מתוצרת איראן –ה"אבאביל".
בדצמבר 2004 נערך ניסוי "ירא שמים" שמטרתו הייתה לבדוק את יכולות מערכות הגילוי כנגד מטרות מזל"ט שכאלה. בניסוי השתתפו אלמנטים שונים מן האגד ובהם שש "רמיות", מערכת "שמים כחולים", "מחבטים" מגנמ"ם 66 ומכ"מי "יהלום" מסוללות 138 בביריה ובסטלה מאריס. שתי "רמיות" גילו את המטרה, מערכת "שמים כחולים" לא הצליחה לגלות את המטרה, מכ"ם ה"יהלום" גילה באופן רציף ומלא וכך גם מערכות ה"מחבט".
ינואר 2005. סטנ"ם 138 א' נבחנה במתאר חדירה של שני מטוסי "מיג 23" שטסו בגובה נמוך בנתיבי החדירה מבקעת הלבנון, מזרחית לחרמון וממרכז רמת הגולן, במתאר טיסה לתקיפת מפקדת פיקוד הצפון ויב"א 506. גם תרגול זה עבר בהצלחה, ותפקוד מערכת ה"יהלום", על כל מרכיביה, היה ראוי לציון.
הפעילות הענפה בעשור, המשיכה בשנת 2005 בתרגיל "ג'וניפר קוברה 05". התרגיל נערך מתחילת מרץ 2005 ועד לתחילת אפריל, ונועד לשפר את יכולות התיאום עם ארה"ב ויכולות ההגנה האקטיבית כנגד איומי הטק"ק על מדינת ישראל. בהמשך גם התרגיל הבא הדו-שנתי להגנה אקטיבית – "ג'וניפר קוברה 07".
ב-11 לאפריל 2005, שוב חדר מזל"ט של החיזבאללה לתחומי מדינת ישראל וטס מעל הגליל המערבי. הכלי המריא ככל הנראה מאזור הגבול שליד הישוב שתולה, שהה כשמונה דקות מעל היבשה וכעשר דקות מעל הים. לבסוף נחת כנראה המזל"ט חזרה בדרום לבנון.
בתחקיר התברר שתפעול התמונה האוירית היה לקוי, היו סימנים במכ"ם סטלה מאריס לחדירת המזל"ט אך לא בוצע שיוך בזמן רלוונטי.
מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, הוסיפה אף היא למגוון ההתרחשויות שפקדו את מערך הנ"מ שעסק בו בפעילויות מצילות חיים באמצעות מערכות המכ"ם שלו.
בשנת 2007 ובהמשך לשינויים הארגוניים המתבצעים במערך הנ"מ קצר הטווח, כמו גם עקב דחיית ההחלטה באשר לעתידו, גובש מהלך יזום ע"י מערך הנ"מ לצמצום שתי סוללות סדירות של נ"מ טקטי. מהלך הצמצום נועד לאפשר את חיזוק שלוש הסוללות הנותרות בכל אחד מהגדודים. הסוללות שנסגרו היו סוללה ד' מגדוד 66 וסוללה ד' מגדוד 947, שכזכור, נוספה אף היא לגדוד שנים ספורות קודם, עם סגירתו של גדוד 946.
לאורך כל שנות העשור השלישי ועד לימים אלו, המשיכו וממשיכות יחידות אגד צפון ליטול חלק פעיל בכל התעסוקות המבצעיות בשינוי יעוד, ולתרום את תרומתן רבת החשיבות גם בתחום זה שבו זכו להצלחות רבות בלחימה הנמשכת בטרור.
אחד המהלכים החשובים שבוצעו והלכו והתבססו במהלך השנים הללו, היה שילובן המוצלח של בנות לוחמות במערך הנ"מ בכלל, ואגד 168 בפרט ובעיקר. הבנות ביססו וממשיכות לבסס גם היום את מעמדן במערך. הן נמצאות ומשרתות בכל תפקידי הבנים המסורתיים כולל תפקידי קצונה ופיקוד. באגד משרתות כמסו"ליות בנות לא מעטות ואף בתפקידי קצונה בכירים יותר. מערך הנ"מ הוא המערך המתקדם ביותר בצה"ל כיום בשילוב בנות בכל יחידותיו, ללא הבדל מהבנים, בתפקידי הדרכה ולחימה כאחד.
אינתיפאדה ראשונה
תחילתו של העשור השני להקמתו של אגד 168 מתאפיינת בתהליכים שעיקרם המשך שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, לאחר הנסיגה מקו נהר האוואלי, וההתבססות בה. במקביל, התרחשה הפעילות הרבה סביב העמקת האחיזה וארגון המוצבים בקו סגול (גבול ישראל-לבנון). בפעילות זו נטלו חלק נכבד יחידות הנ"מ של האגד, בעיקר גדודי הסדיר המתנייעים 66 ו-947, גדנ"ם 881 וגדוד ה"הוקים" – יטנ"מ 138.
קליטת הסטינגר (ברקן)
ה"ברקן" היווה מהפך בנ"מ מבחינת יכולות מבצעיות. הטיל ניתן לנשיאה על הכתף ולפריסה בכל מצב קרב ומהווה כלי עזר מצוין לכוחות היבשה. ה"ברקן" נקלט כסוללות נוספות על סוללות ה"חובט". בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדודים 66 ו-947, ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.
קו סגול וכחול
(מתוך ראיון שנערך עם גיל שלו, 14 ספטמבר 2016; אתר צה"ל – "בין "הקו הכחול" ל-1701: המושגים מאחורי יחסי ישראל-לבנון")
ה"קו הכחול" הוא הכינוי לקו הגבול הבין-לאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטני" בשנת 1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים.
"הפעילות על הקו הכחול נמשכה לאורך שנים ארוכות", מספר גיל שלו, מי שכיהן כמג"ד 947 וכמפקד אגד 168 בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "מערך הנ"מ היה פרוס לאורכו משנת 1981, כאשר האיום המרכזי היה איום הגלשונים או איום "שק עור", מילת הקוד לבלונים, כדורים פורחים ומזל"טים. הנ"מ היה פרוס לאורך הקו כתעסוקת שגרה לאורך שנים ארוכות".
הפריסה לאורך הקו הכחול הייתה של אגד 168 על יחידותיו השונות וזאת בנוסף ליחידות אחרות שקלט מאגדים אחרים. לאורך קו הגבול נפרסו בעיקר וולקנים, חובטים, תותחים 40 מ"מ, 20 מ"מ, 23 מ"מ, גדודי מתנייע סדיר ומילואים, מאבן גבול 4 וקו ראש הנקרה ומוצב יונית, ועד מורדות החרמון (רג'ר) בואכה מורדות הר דוב.
"זאת הייתה אחת הפעילויות הכי קשות והכי מאתגרות", נזכר שלו. "עיקר ההתמודדות היא מול שגרה, מול אויב שבוחר מתי לבוא ועיקר הקושי היה לשמור את הכוחות ערניים ודרוכים. זה היה מתיש ולא פשוט, והיו לא מעט אתגרים ותוצאות חיוביות".
"אפשר היה לבחור לשבת ולבצע רק את המשימות הללו, ואפשר היה להיות משולב יחד עם העבודה של צה"ל ובמילים אחרות – לקחת אחריות", מציין שלו. "הבחירה, הייתה באפשרות השנייה, כלומר בלקיחת חלק בלתי נפרד מן ההוויה הכי מבצעית בצה"ל. בגזרות הללו פעלו גדודי חנית ומפקדים בכירים ביותר. מפקד האוגדה היה מופז, המח"ט – גבי אשכנזי, הסמח"ט – אלעזר שטרן ואנחנו, שהיינו כל הזמן איתם כולל בצוע מארבים מתוכננים בדרום לבנון ע"י הוולקנים."
"זה הפך אותנו לחיילים טובים יותר, ללוחמים טובים יותר ולא להפוך להיות "צבא אחר", מספר גיל שלו. "היינו ביחד, בתורנויות המטבח, ורשימת השמירה".
המשימה המרכזית של מערך הנ"מ באותה גזרה הייתה מול איום השק עור, מצד ארגונים כמו אחמד גיבריל, כאשר התקרית המוכרת ביותר הייתה זו של ליל הגלשונים, ב- 25 נובמבר 1987. שלו היה אז קמב"ץ 947. הגדוד ירד בדיוק שבועיים לפני זה מתעסוקה רצופה של 8 חודשים כאשר סוללה אחת נשארה בגזרת רכס רמים – מנרה.
עד מהרה התברר שבוצעה חדירה של גלשון ממש באזור מחנה גיבור, גזרה שבה לא היה נ"מ. לדברי שלו, ההערכה הייתה שהאויב ידע היכן נוכחות הנ"מ לוקה בחסר ומשם חדר.
בעקבות אירוע ליל הגלשונים שונתה ותוגברה ההערכות. עם עד אז היה רק פרוס רק גדוד אחד, הרי שלאחר אירוע הגלשונים תוגבר המערך בגדוד שני. ואולם חרף התגבור בגדוד שני, עדיין יכולות הגילוי והיירוט היו לא פשוטות ומוגבלות יחסית, הן בשל מגבלות מערכות המכ"ם בגילוי מטרות בעלות שח"מ (שטח חתימת מכ"מ) נמוך מאוד, והן בשל הטווחים המוגבלים של מערכות הנשק. המכ"מים עברו התאמות ממכמ"ים רגילים למכ"מים לגילוי גלשונים, עם הורדת ספים, מצב שהוביל, לדברי שלו, להתראות שווא רבות.
לדעת שלו, ריכוז מאמץ זה נשא פרי חרף הקשיים. גורמי מודיעין בכירים העריכו בשעתו שהאויב ביטל משימות ותכנונים בגלל נוכחות הנ"מ.
ההערכה הייתה שהחיזבאללה צופה מקרוב בנעשה בקו הגבול ועל כן נעשו כל העת מאמצי שבירת שגרה, שינויים בעמדות פריסה, ייצור של דמאים, ירי מייצר נוכחות וכו', בשילוב עם חטיבה 769 ו- 300 בגזרת אוגדת הגליל, בתאום ובעבודה משולבת.
"הפעילות הזאת נמשכה למעשה עד אחרי מלחמת לבנון השנייה והיא גבתה לעיתים מחירים לא פשוטים", מציין גיל שלו. "ההתכוננות והדריכות חייבה אותנו להיות מקצוענים בשטח, ללמוד את השטח, לעשות פעילות, לנוע ממקום למקום והיא אשר גרמה לעיתים לתקלות שגבו מחיר בחיי אדם. כשאתה מתכונן, ועושה סיורי אתרים ע"מ לבדוק עמדות, ונוסע פעמים רבות, עלולות להיגרם טעויות. כך למשל נגרמו התהפכויות של ג'יפים ורכבים במסגרת פעילות מבצעית וגם תאונת נגמ"ש, שגבו מחיר יקר של חיי אדם".
עיקר הנטל בפעילות הקו הכחול הוטל על הגדודים הסדירים, 66 ו- 947 שהיו אז גדודי וולקן ומאוחר יותר מחבט ואחר כך מחבט וסטינגר, ועל גדוד 946, גדוד צ'פארל (דרקון) שעד שנת 1999 היה שייך לאגד 167 והפך לאגד 168 שגם כן נשא בנטל, כל זאת לצד גדודי מילואים נוספים שהחזיקו קווים שלמים. רוב הפעילות הייתה לאורך הקו, אך הייתה גם פעילות חוצת גדר.
סגירת 946
ב-8 למאי 2003 הופסקה הפעילות המבצעית של מערך ה"דרקון" בצה"ל במסגרת תוכנית "נקודת מפנה" אשר באה לתת מענה לאילוצים תקציביים והצורך לבצע שינויים ארגוניים בחיל-האוויר ובמערך הנ"מ. ב-1 לאוגוסט נסגר אמל"ח הדרקון, ועד ל-15 לאוקטובר נסגר המערך כולו.
כתוצאה מהפסקת הפעילות המבצעית של מערך ה"דרקון" נסגר גנמ"ם 946 ובכך הסתיים פרק במערך הנ"מ ואגד 168 איבד את הגדוד הצעיר ביותר בשורותיו, זמן לא רב לאחר קליטתו במסגרתו. את סוללת הברקן של גדוד 946 קיבל גדוד 947 שנקראת 947 ד', וגדוד 66 קיבל סוללת ברקן שכללה חיילים מגדוד 946 וכלים מהחיל. שני הגדודים קיבלו סוללת גילוי (שתי רמיות מגדוד 946) כל אחד.
לבנון השנייה
(מבוסס על ראיון שנערך עם אל"מ במיל' גיל שלו, 14 ספטמבר 2016)
מלחמת לבנון השנייה, הייתה מלחמה שניהלה ישראל נגד ארגון חיזבאללה בקיץ 2006. במהלכה נורו לעבר יישובי צפון מדינת ישראל למעלה מ- 4000 רקטות והיא במידה רבה נתקבעה כמלחמה הראשונה שבה העורף היה בחזית, ושהיה נתון לפגיעה בהיקף רחב, כבר מימיה הראשונים של המלחמה.
בתחילת מלחמת לבנון השנייה האזעקות באו אחרי הנפילות. האזעקות פעלו כשורה, סיפר קצין בפיקוד העורף שהתראיין לעיתון "הארץ", "רק מהיום החמישי למלחמה, אחרי שחיברו את המכ"מים המזהים את מעוף הרקטות". מכיוון שמענה אמתי לאיום הרקטות באותו זמן פשוט לא היה, עיקר פעילות מערך הנ"מ בהובלת אגד 168 התרכז באותה עת במתן התראה בלבד.
"את הפיקוד על אגד 168 קיבלתי בשנת 2004", נזכר אל"מ במיל' גיל שלו, מפקד האגד בתקופת מלחמת לבנון השנייה, "כשברקע דובר כל העת על נושא הקיצוצים ביחידות הלוחמות. אחת ההחלטות במסגרת אותם קיצוצים צפויים הייתה סגירת מערך המתנייע. זה היה מהלך "שנמרח", ונמשך למעשה עד סביבות חודש מאי שנת 2006, כשאז נתבשרו חיילי ואנשי הקבע של גדוד 66, במסגרת שיחה שנערכה להם עם המכהנ"מ, שעד החגים צפוי הגדוד להיסגר, כחלק ממהלך סגירת מערך המתנייע כולו, שייסגר כחצי שנה לאחר מכן, פועל יוצא משיקולים תקציביים".
"בחודשים שקדמו למלחמת לבנון השנייה עסקנו בעיקר בטיפול במשמעויות השינוי הארגוני", ממשיך גיל שלו, "בצמצום טייסת תחזוקה, מטייסת שלמה לגף קטן, בפיזור גדודי המתנייע והפיכתם לגדודים לשעבר, בטיפול בהסדרות נוהליות, כלומר עיסוק בצמצום וארגון, כאשר המלחמה עצרה את התהליך הזה".
"המלחמה החלה ב- 12 ביולי, כאשר ב- 15 ביולי החיילים הראשונים היו אמורים לקבל צווי הצבה לשיבוצים למקומותיהם החדשים. המלחמה שפרצה עצרה למעשה את כל התהליך למשך כשנתיים. בשנתיים הללו בוצעה חשיבה מחדש, אמתית, בהובלתו של הרמטכ"ל הנכנס, גבי אשכנזי, מה לעשות עם מערך המתנייע."
"כזכור, הגראדים והקסאמים החלו להוות איום על יישובי הרצועה בסביבות שנת 2000 בעיקר לעבר שדרות ולא היה פתרון לסוג האיום הזה. אז איש לא חשב על כיפת ברזל. הפתרון שהציגה רפא"ל באותה תקופה בדמות מערכת "כיפת ברזל" ו"קלע דוד" נראה כמדע בדיוני של ממש."
"עיקר תשומת הלב בשנת 2006 הייתה על הנעשה בעזה ובשדרות, ופחות על מה שקורה בצפון. גדוד 947 קיבל משימה באותה שנה לבדוק מכ"ם ישן מסוג QG, ולהציב אותו בדרום למטרת איכון יציאות ונפילות. ואכן צוות של חיילים מגדוד 947 נשלח דרומה והקים בנחל עוז סוללה קטנה."
ביום הראשון של המלחמה, בעשירי ביולי, מורה שלו להעלות את המכ"ם צפונה להר מירון לצד מכ"מים נוספים על מנת שיספקו התראה עבור פיקוד העורף.
יש לומר כי מלחמת לבנון השנייה תופסת את מערך ההגנה האווירית עם יכולות מוגבלות למדי שכללו סוללת פטריוט אחת של 168 שיושבת בסטלה מריס, סוללה נוספת של בית הספר שיושבת בבריה, גדוד 66 שפרוס עם טילים אישיים לגילוי ויירוט מזל"טים, גדוד 947 שיושב בשטחים, וסוללה בחרמון לבט"ש.
"כעבור ארבעה ימים המערך החל לחטוף פגיעות ישירות בברייה. ממש בתוך המתחם", מציין שלו. "הייתה שריפה נוראית במקום, אך הערכות הכוח הלוחם הצילה את המצב והייתה ראויה לציון מבחינת האופן שבו האנשים התכוננו יפה הן מבחינת החוסן המנטלי והן מבחינת ההגנה הפאסיבית".
כאמור פעילות מערך הנ"מ במלחמה התרכזה בגילוי להתראה מצילת חיים. מכיוון שמענה אפקטיבי לאיום הרקטות לא היה בנמצא, הצטמצמה המשימה לכדי התראה, וגם זו לא תמיד באופן מיטבי. המכ"ם שנועד לגילוי יציאות כוון לגילוי יציאות רחוקות טווח, מאזור ביירות וצפונה, אך בפועל שוגרו רקטות מאזור ביירות ודרומה שלא ניתן להם מענה התראתי. אחת התוצאות הקשות הייתה פגיעה ישירה של רקטה במוסך רכבת ישראל בחוף שמן בחיפה אשר הביאה למותם של שמונה בני אדם ומעל ל-20 בני אדם נפצעו. כוחות החילוץ שהגיעו למקום נתקלו במראות קשים כשנוכחו לדעת שהרקטה חדרה לתוך מבנה שיפוץ הקרונות והביאה למותם של השמונה.
"תוך כדי המלחמה", מציין גיל שלו, "גייסנו גדוד מילואים לתגבור בשטחים. ההיענות של אנשי המילואים הייתה גדולה. בכל יום המג"דים והמסו"לים היו מתקשרים ומבקשים לגייסם למילואים עד כדי כך שכשהגדוד גויס התייצבו פי שניים אנשי מילואים מכמות כוח האדם הנדרשת. רוח ההתנדבות מבחינה זו הייתה יוצאת מן הכלל".
קליטת סוללות גרמניות
(מבוסס על ראיון שנערך עם אל"מ חמי בראל, 31 יולי 2016)
קליטתן של "הסוללות הגרמניות" היה, לדברי אל"מ חמי בראל, מפקד הביסל"א הנוכחי, תהליך בניית כוח משמעותי מאוד עבור כנף 168.
בתקופה שקדמה לקליטת הסוללות הגרמניות, הפעילה כנף 168 שתי מערכות נשק עיקריות: הפטריוט (יהלום) וטילי ההוק. הכניסה של הסוללות הגרמניות, סוללות יהלום בתצורה גרמנית, שהגיעו מגרמניה, אפשר את הוצאת מערך ההוק המיושן יחסית החוצה, וקליטתן של סוללות פטריוט חדישות במקומן, מהלך אשר אפשר בניית כוח משמעותי מאוד ואגרסיבי מאוד. בעוד שסוללות טילי ההוק אפשרו מענה לטווחים קצרים ובינוניים בלבד, ולמספר קטן יחסית של מטרות בו זמנית, אפשרו סוללות היהלום שנקלטו במקומן עומק אסטרטגי חדש שלא היה אפשרי קודם לכן שבא לידי ביטוי ביכולות אש מאסיביות בו זמנית, יכולות גילוי משופרות, ורסטיליות מרשימה ועוד.
קליטתן של הסוללות הגרמניות במסגרת כנף 168, היה חלק מתהליך מתמשך של בניין כוח, אשר לדברי אל"מ חמי בראל, שם את כנף 168 במקום טכנולוגי אחר לגמרי. כניסתן של הסוללות הגרמניות, שיפר, ובמידה רבה הגדיל, את עוצמתו של חיל האוויר במעין קפיצת מדרגה טכנולוגית, שאפשרה את הגנת שמי המדינה באמצעות מערך סוללות יהלום, לצד מטוסים.
הליך קליטתן של הסוללות הגרמניות חולל שינוי נוסף במסגרת כנף 168, מציין אל"מ חמי בראל, שבא לידי ביטוי במערך הגדודים. עם כניסתן של הסוללות החדשות החל תהליך הכשרות של כוח אדם, לוחמים וטכנאים, לצד התאמה של התשתיות ושינוי ארגוני ו"תרבותי", מסביבה של הוק לסביבה של יהלום. ההתאמות הנדרשות באו לידי ביטוי בשינויים במאפייני פריסה והערכות שונה, התאמה לסוגי תפקידים שונים ועוד. תהליך הקליטה וההטמעה כולו נמשך כשנה, והסתיים סמוך מאוד לתחילת מבצע צוק איתן (תחילת חודש יולי 2014).
הסבת גדוד 947 ל "כיפת ברזל"
הסבת הגדוד ל "כיפת ברזל " הינה הרביעית במספר מאז הקמתו . ההסבה הראשונה הייתה מ- 20 מ"מ ל"חובט" ,ההסבה השנייה מ"חובט" ל"מחבט" וההשבה השלישית מ"מחבט" ל"ברקן". אך לא כמו הסבות העבר שהיו הסבות של מערכות נשק באותו ייעוד, במקרה זה מדובר על שינוי ייעוד משמעותי מהגנה כנגד מטוסים להגנה בפני טילים ורקטות. למעשה הגדוד היה המסגרת המבצעית הראשונה בשכבת ההגנה התחתונה במסגרת תפיסת ההפעלה הרב שכבתית .
במסגרת הערכות זו עבר הגדוד מאגד 168 לכנף 167 שיעודה היה הגנה אקטיבית.
המנת"ב עבר מטייסת תעופה 168 ונקלט בגדוד כיפת ברזל 947 בכנף 167 וזאת מתוך זיקה מקצועית/מבצעית לעולם התוכן וכן בשל הקרבה הפיזית בבסיס חצור כמענה מנהלתי טוב יותר לאנשי המנת"ב, במסגרת שינוי זה נקלטה סוללת עין הסערה אשר ייעודה משימת גילוי להתרעה ממקום מושבה במחנה נחל עוז והוקם גף גילוי להתרעה. באותה תקופה הושלם תכנון למתחם מבצעי בקרבת מבנה המנת"ב אשר יאפשר אורחות חיים ורציפות תפקודית משופרים.
66 לפקע"ר
מעבר גדוד 66 לפיקוד העורף באוגוסט 2012, נולד בעקבות החלטת הרמטכ"ל לתגבור פיקוד העורף בגדוד רביעי. החלטה זו נועדה לאפשר בחירום סד"כ גדול וזמין שיתמודד עם אירועים בלתי קונבנציונליים, אירועי חילוץ ותרחישי קיצון נוספים. במסגרת סגירת מערך הברקן הוחלט שגדוד "רם", המפעיל את טילי הסטינגר בחיל האוויר יפורק בהדרגה. שתי סוללות ומפקדת הגדוד יעברו לפיקוד העורף, ויהוו את הבסיס להקמת גדוד החילוץ וההצלה הרביעי.
סוללות גדוד 66 הצטרפו לפקע"ר באוגוסט, ותחת הפיקוד הכתום המשיכו את התעסוקה המבצעית שהלוחמים מבצעים בשגרה. לאחר סגירת גדוד "רם" ופירוק המערך הסדיר של ה"ברקן", גם המילואימניקים הוסבו לטובת יחידות אחרות במערך ההגנה האווירית.
תהליך המעבר של גדוד 66 לפיקוד העורף אשר נקרא "רם וברור" היה מורכב למדי. "ההבנה הייתה שמדובר במעבר זמני, עד שיוקם גדוד שרביט קסמים" מציין רן כוכב, מפקד כנף 168 באותה התקופה. תהליך המעבר בוצע בניצוחם של רן כוכב כמפקד כנף אשר פעל מול מח"ט פיקוד העורף, וריצ'רד הכט במוקד המעבר. "את הגדוד המשכנו ללוות חודשים ארוכים לאחר מעברו לפיקוד העורף" ממשיך ומספר רן כוכב. "הגדוד בפיקוד העורף נקרא רם 668, ואילו כאן מוקם בימים אלה גדוד שנקרא רם 66 על בסיס אותה מורשת, עם אותו דגל, ואותו סמל".
"מעצבים את העתיד " מאגד מרחבי לכנף משימתית
בתחום המבנה והארגון סוכם שהמערך ישנה את נקודת הכובד ויעבור מפעולה במרחבים גיאוגרפיים לארגון מוכוון משימה. ההחלטה הזאת, שיושמה בפועל ביוני 2011, הביאה את המערך למבנה ארגוני חדש של שתי כנפות משימתיות: הראשונה, כנף הגנא"ק (הגנה אקטיבית) והשנייה, כנף ההגנ"ש (הגנת שמי המדינה). שתי הכנפות מרכזות כל אחת את משימתה בראייה ארצית אינטגרטיבית. בית הספר להגנה אווירית נשאר הגוף להכשרת הלוחם. השינוי המבני הוגדר מתוך סדרה של תבחינים ובראשם: עמידה מיטבית במשימה, סינרגיה פנים-ארגונית, פיקוד ושליטה, יעילות ארגונית והיערכות צופה פני עתיד להתפתחות המערך, הצפוי להכפיל את אתרי הפריסה שלו במהלך השנים הקרובות.
כנף הגנת שמי -המדינה (כנף 168)
הייתה כנף שפעלה במסגרת מערך ההגנה האווירית . הכנף הייתה אחראית על מניעת איומי מטוסים והפעילה את הטילים נגד מטוסים של החיל: ה"יהלום" (טילי פטריוט ) ואת מערך טילי "הוק עד סגירתו.
הכנף הוקמה באפריל 2011 על בסיס אגד צפון 168.
פעילות הכנף כללה:
• ביטחון שוטף: כוננות מתמדת למקרה של חדירת כלי טיס עוינים למרחב האווירי של ישראל על בסיס מערך טילי ה"יהלום" ומערך הבקרה והשליטה "שנהב".
• בניין הכוח: פיתוח תורת לחימה, קליטת שדרוגים לאמצעי הלחימה של הכנף ושיתוף פעולה עם מפתחי אמצעים אלה.
בנובמבר 2016 פורקה הכנף והשליטה על יחידותיה עברה לפיקוד ישיר של מפקד מערך ההגנה האווירית. יעודה של הכנף שונה לכנף הערכות האחראית על כלל התמיכה הלוגיסטית של היחידות המבצעיות .
כנף היערכות
סמל כנף הערכות 168
בנובמבר 2016, לאחר ארגון מחדש של מערך ההגנה האווירית, הכפפת הגדודים המבצעיים ישירות למפקד המערך וסגירת כנף 167 המקבילה. הוסבה הכנף לכנף היערכות 168, האחראית על התמיכה הטכנית בפריסה ארצית של מערך ההגנה האווירית, בעוד הפיקוד על יחידות השדה הועבר ישירות למפקדת מערך ההגנה האווירית. כנף היערכות 168 כוללת בתוכה טייסות תעופה ותחזוקה.
תחת הכנף פועלים גדודי ההגנה הקרקעית 203, 968 ו־5729. במהלך נגיף הקורונה בישראל השתתפו הגדודים בשינוע בדיקות קורונה מנקודות בדיקה למעבדות.
ספר ״ 168 אגד צפון משפחה לוחמת ״ ערן והראל דובדבני – קרא כאן
הכתוב על סמך ראיון עם אברהם אורן ובני כהן , ראיון עם אבי שגיב וכתבה , ראיונות עם יהודה רווה ,זאב צוק רם (ווה) וגיל שלו וכיתוב שלהם . חוברות "עלון קרב אגד צפון – מבצע שלום הגליל " 50 שנות הגנת נ"מ במרחב הצפון , " ספר 168 אגד צפון משפחה לוחמת"
מפגשים עם איתן יריב,אורי רם ,אמנון בן דוד,אילן ביטון ,שמואל קרא ,פיני יונגמן . מיכאל אורן ,דני מילוא