הסמל הראשון של הגדוד

לקחי מלחמת יום הכיפורים נלמדים – גדוד "הקלעים" 947 נולד

תהליך החשיבה, שהחל עוד בעיצומה של מלחמת ההתשה, ושהביא בסופו של דבר ולאחר חבלי לידה מורכבים, להקמת הגנמ"ם הראשון – גדוד 66, הופנם ביתר שאת במהלך מלחמת יום הכיפורים. יעילותן של יחידות הנ"מ המתנייע, שבלמו באופן מוחץ את כל ניסיונות התקיפה האוויריים של מטוסי האויב על סוללות ה"הוק" בגזרות השונות, הוכחה מעל לכל ספק. תרומתן של אותן יחידות גם במתן מענים נוספים כסיוע צמוד לכוחות חי"ר

ושריון ובהגנה עליהם מפני תקיפות אוויריות בשלבי קרב שונים, ובעיקר באזורי הצליחה בתעלת סואץ, תרמו אף הן לגיבוש ההחלטה הסופית: יש צורך בהקמתו של גדוד נ"מ מתנייע נוסף, לאור המטלות הצפויות ושילובן של יחידות כאלו בתו"ל הצה"לי.

לפיכך הוחלט להתחיל להסב את גדוד ה-40 מ"מ הנייח – 882, שהגן דרך קבע על בסיס 'רפידים' בסיני, לגדוד מתנייע חדש, על בסיס תותחי 20 מ"מ ניידים ע"ג נגמ"שי BTR40 שלל, כדוגמת אלו שהיו בגדוד 66.

בסוף חודש נובמבר 73, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, החל תהליך ההסבה של גדוד 882 לתותחי ה-20 מ"מ הניידים. הכוח הסדיר בפיקודו של המג"ד אבי שגיב, עסק בהקמת הימ"ח ובמקביל בקליטת הציוד המתנייע, אימון המקצועות שנערך בביסנ"מ ואימון הצוות שנערך בשטחי האימונים.

זחל"מ 20 מ"מ מתנייע

כאשר נתקבלה ההחלטה על ההסבה, עבר חלק מן הגדוד לבסיס חיל האוויר בחצור, וחלקו השני נותר בסיני עקב התעסוקה המבצעית בה עסק עדיין, עפ"י הצרכים באותה התקופה.

אימון ההסבה החל באזור ג'בל ליבני בסיני וארך כחמישה חודשים. האימון כלל תרגולים ברמת הצוות, אימון פלגה, אימון סוללה ולבסוף אימון כולל ברמת הגדוד. את האימונים העבירו לוחמים וקצינים מגדוד 66 הוותיק שכבר עבר את המלחמה כגדוד מתנייע וצבר באמתחתו ניסיון קרבי רב, כמו גם הפלות לא מעטות של מטוסי אויב.

סוללת 20 מ"מ מתנייעת כללה אז 9 כלים וזחל"ם פיקוד. מפל"ג פיקד על שלושה כלים ו-21 לוחמים (7 בכל כלי).

ב-15/4/74 הוצא צו ההקמה הרשמי ממפקדת חיל האוויר עבור גדוד הנ"מ המתנייע 947, הוא גדוד "הקלעים", שקבע את מועד ההתארגנות ל-15/5/74. בעקבותיו ועם תום אימון ההסבה וההקמה, עלה הגדוד הצעיר לרמת הגולן על מנת להחליף את גדוד 66 שישב בתעסוקה מבצעית ברמה.

הגדוד פרס בתל פארס, בתל אביטל ובחרמון. שתי סוללות היו פרוסות במוצבים האמורים וסוללה אחת נשארה בקלע, סמוך לבוקעתא, לאימונים ולבניית המחנה ושיפורו.

סיפור הקמת מחנה הקבע של הגדוד בקלע, במסע ייסורים תחילתו. הגדוד קיבל כמקום התארגנות את מחנה קלע הסורי. במקום היו מספר מבנים סוריים נטושים במצב קשה, שצרים היו מלהכיל את כל חיילי הגדוד. לפיכך הוקמו אוהלים בשטח על מנת לענות על צרכי הלוחמים. במקום שררו עזובה והזנחה מרובים ותנאי המחיה של חיילי וקציני הגדוד היו קשים ביותר. במקום לא היו שירותים ומקלחות וכל הגדוד היה נוסע במספר סבבים, פעם בשבוע, לקיבוץ הגושרים כדי להתקלח.

בנוסף על תנאי המחיה הקשים, גם תנאי העבודה השוטפים היו בלתי נסבלים. בהיעדר סככות טיפולים, הפכו גם הטיפולים במערכות הנשק למטלה שנעשתה תחת כיפת השמים והחורף הראשון בקלע בסוף שנת 74, היה קשה מנשוא. רמת הגולן הייתה מושלגת כולה. טיפולים ועבודה שוטפת נעשו תחת גשם ולעיתים שלג. כלים היו מושבתים בתדירות גבוהה יותר וההגעה למוצבים קשתה אף היא עקב אי התאמתם של הכלים לעבודה בתנאים הללו.

עבור מרבית חיילי הגדוד היה המעבר מבסיסי חיל האוויר המאורגנים והמסודרים, להם הורגלו משך השנים, לבסיס הספרטני והמוזנח ברמת הגולן, משבר לא פשוט. קשיי התאקלמות לא מעטים היו מנת חלקם של החיילים. הנפקדויות, כמו גם בעיות משמעת אחרות, הלכו ורבו ורמת המוטיבציה של הגדוד הלכה וירדה ככל שחלף הזמן. עיקר הבעיות התגלו אצל חיילי המפקדה והנהגים בגדוד, שאף לא אחד מהם רצה להגיע לשרת בגדוד. על כך נוספו גם בעיית יציאות הביתה, כאשר החיילים היו יוצאים פעם בשלושה שבועות – פלגה מכל סוללה, ואנשי הקבע והנגדים היו יוצאים אחת לשבועיים. למפקדים נכונה עבודה פיקודית ומנהיגותית לא פשוטה, על מנת לשמר את רוח הלחימה בגדוד.

מספר חודשים לאחר הגעתם למחנה, קיבל הגדוד מבנים אמריקאים שהותאמו מיד למגורי חיילים, סגל וקצינים ואף עשר חיילות הגיעו לשרת בגדוד.

ביוני 75 התמנה דב שדה למג"ד השני של 947. הוא הגיע לגדוד לאחר תפקיד סמג"ד במערך ה-40 מ"מ ב-881. עם הגיעו לגדוד והבנתו את המתרחש, היה ברור למג"ד כי בראש סולם העדיפויות שלו, אם ברצונו להפוך את הגדוד ליחידה לוחמת ומסודרת, צריך לעמוד שיפור תנאי השירות והחיים של חיילי הגדוד והגברת המוטיבציה שלהם. משימתו הייתה להשיב את הנפקדים והעריקים לגדוד ולשכנעם להישאר ולשרת בגדוד למרות המצב. הוא גם החליט להשקיע מאמצים רבים בבינוי המחנה והתאמתו לצרכי הגדוד, משום שהיה ברור לו כי דרך תנאי השירות תגבר גם המוטיבציה. לשם כך נעזר לא מעט באנשי המילואים. בתחילה נבנתה האפסנאות הטכנית ולאחריה בונקר התחמושת. נבנו מפקדת הגדוד, מגורי הקצינים, חדר האוכל והמטבח. בהמשך נבנו מגורי הבנות, אפסנאות, האנגר, מגורי קבע ומשרד רכב. מים זורמים עדיין לא היו בגדוד ואלו הובאו לקלע בג'ריקנים ובעוקבים.

במקביל, המשיך המג"ד בניסיונותיו לשלב את הגדוד במשימות האוגדה והחטיבות שישבו ברמה. משימה שהייתה עדיין קשה כיוון שרוב גורמי הפיקוד בצבא לא נטו עדיין להעניק לנ"מ את ההערכה המבצעית הראויה לשם שיבוצם במשימות מעבר לייעודם המקצועי. את מקומו במערך הלוחם של צה"ל, עתיד הנ"מ הטקטי לרכוש בזכות, ולא בחסד בעתיד הלא רחוק כאשר תפרוץ מלחמת לבנון הראשונה – של"ג.

בתחילת אוקטובר 75 החלה הסבת הכלים במערך הנ"מ מתותחי ה-20 מ"מ הדו- קניים הוותיקים, למערכות ה"וולקן" – "חובט".

בתיאור פשוט, היה ה"וולקן" מערכת של תותח 20 מ"מ מתנייע בעל 6 קנים. סימן ההיכר הבולט שלו היה קצב האש האדיר שלו, עד 3,000 פגזים בדקה! הרעיון שעמד מאחורי פיתוח ה"וולקן" היה פשוט: הרכיבו לו גלגלים וקבלו תותח מתנייע שיכול להצטרף אל כוחות היבשה ולהגן עליהם מתקיפות אוויריות. בכדי להבטיח לו ניידות כמעט מוחלטת, הורכב ה"וולקן" על נגמ"ש אמריקאי שהיה ידוע בצה"ל בשם "זלדה", וכינויו המקורי היה M-113. בנוסף לירי אווירי, משמש הכלי גם לירי כנגד מטרות קרקעיות.

תחילת ההסבה נעשתה בביסנ"מ, שם נלמד החומר העיוני, והמשכה באימון בג'בל-ליבני שבמרכז סיני, שם יושם החומר התיאורטי שנלמד. קליטת הכלים דרשה מאמץ גדול מכל מי שלקח בה חלק והקרבה רבה. בגדוד שררה תחושת התעלות מן המערכות החדשות, ההרגשה הייתה כי זהו כלי מעולה ויעיל שישנה באופן דרמטי את ביצועי הגדוד, כפי שאכן הוכיח הכלי בהמשך. עם קבלת ה"חובטים", שונה הרכב הגדוד משתי סוללות של תותחי 20 מ"מ וסוללת מילואים, לשלוש סוללות "חובט" סדירות.

נגמ"ש "חובט" (וולקן)

בתחילת 1976, ירד הגדוד לאימון של חודש בסיני. ובאמצע השנה החלו בקליטתם של ה"חובטים". מאיר און נסע לארה"ב ללמוד את המערכת ולסייע בקליטתה. במהלך אותה תקופה, סיים דב שדה את תפקידו כמג"ד ומאיר און תפס את מקומו בגדוד כשבראש משימותיו עומדת הסבת הגדוד מ-20 מ"מ ל"חובט". גם כאן, כבגדוד 66, התברר כי מערכת ה"וולקן" מסובכת בהרבה מתותחי ה-20 מ"מ מהם נפרדו, וקליטתה לוותה במאמצים רבים ובקשיים לא מעטים. המערכות דרשו טיפול במכ"ם שלא היה קודם, טיפול במערכות הידראוליות שלא הכירו לפנים, טיפולים יומיים, שבועיים וחודשיים ועוד כהנה וכהנה מטלות שהחיילים לא היו מורגלים בהם. על קשיים אלה נוסף מחסור באנשי מקצוע מיומנים לטיפול בכלים החדשים. בתוך מארג הקשיים האמור, המשיך הגדוד לתפקד ולבצע את מטלותיו הקבועות, גם בתעסוקה המבצעית בחרמון. על אף הקשיים, הצליח המג"ד מאיר און לייצב את הגדוד, לצמצם את מספר האנשים ולקדם את הגדוד רבות ברמתו המבצעית. ה"חובטים" שינו משמעותית את הנורמות שהיו נהוגות בגדוד "הקלעים".

ב-1978, התמנה למפקד הגדוד איתן יריב, שלימים יהיה גם מכהנ”ם. בתחילה קיבל מינוי של קצין אג"ם במטה, ואולם התפקיד לא תאם את רצונותיו באותה התקופה והוא חיפש תפקיד מאתגר יותר, אותו מצא בפיקוד על גדוד 947. בתקופת כהונתו השקיע מאמצים רבים באיתור שטחי אימונים לגדוד ובהגברת תכיפותם, משימה שצלחה בידיו – אכן הגדוד הרבה להתאמן.

האימון הראשון היה בתל בזק ונמשך למעלה מחודש. יריב הגדיר אז את האימון ככזה שהכין את הגדוד למלחמה והביאו להיות גדוד מבצעי לכל דבר.

בספטמבר 1979, סיים איתן יריב את תפקידו בגדוד ואת מקומו תפס גיורא צור. אז עשה הגדוד היסטוריה כשהגיע לגבול לבנון בעקבות כוננות שהוכרזה באותה תקופה, עקב ידיעות מודיעיניות שדיברו על כוונת המחבלים לחדור לשטח ישראל בדרך האוויר. הגדוד וה"חובט" יחדיו, הוכרו כאמצעי יעיל המסוגל לבלום את החדירות ולתת להן מענה.

תקופת אפריל-מאי 81, עמדה בסימן ההכנות למבצע "אורנים" שהפך בסופו של דבר למבצע של"ג, הוא מלחמת לבנון הראשונה. הסוללות נפרסו, חלקן תחת אש ארטילרית מתותחי המחבלים שמעבר לגבול. באוקטובר 81 התמנה זאב צוק-רם (המכונה וֹוָה) למג"ד אך סיים את תפקידו לאחר כחמישה חודשים בלבד עקב אילוצים אישיים.

את מקומו בגדוד תפס בתפקידו השני כמג"ד, ישראל שראל שפתח מיד וללא כל שהות בהכנות למלחמה הממשמשת ובאה

גדוד 947 והלחימה בגזרה המערבית במלחמת "שלום הגליל"

יום ו' 4/6/82. יום קודם נעשה ניסיון התנקשות בחייו של שגריר ישראל בלונדון – שלמה ארגוב, ולמרות זאת, מקבל ישראל, מג"ד 947, אישור חריג להוציא לחופשת סוף שבוע שתי סוללות, בניגוד לסוללה אחת שבדרך כלל הייתה יוצאת הביתה. ההוראה בפיקוד הייתה שבכל מקרה, אם מתחיל ירי בצפון, כולם חוזרים מן הבית מידית. גם ישראל ניצל את ההזדמנות לצאת הביתה ולאחר מספר שעות נקטעה מנוחתו כמו גם זו של כל שאר האנשים. ירי בצפון, כולם חוזרים, וכאן ישראל מודה שלמרות כל ההנחיות והשינונים, היו לא מעט פשלות בחזרת האנשים מן הבית. "בכל אופן", הוא מסכם, "בשבת בבוקר כבר היה כל הגדוד, לאחר רענונים והצטיידות, בשטחי כינוס ברמה"ג. בשבת אחר הצהריים היינו כבר בשטחי היערכות, סוללה ב' בפיקודו של רוני קוברטובסקי ליד שמורת "התנור" עם חטיבה 188 וסוללה א' בפיקודו של דובי אמיתי תושב מטולה, ולימים מג"ד 5729, ליד המחצבות ביפתח עם גולני".

סוללה ג' בפיקודו של אבי וינר, המתינה לפקודה לעלות ולפרוס בהגנה על החרמון. במפקדת הגדוד נותר הסמג"ד יגאל מונוביץ' כדי לטפל בגיוס המילואים ובצירופם למלחמה וסא"ל גיורא צור שסיים את פיקודו על הגדוד אך חודשים ספורים קודם לכן, והיה עתה במילואים, התנדב להצטרף כסמג"ד ב', תוך שהוא חובר למפקדת האוגדה ומאפשר למג"ד לנוע בראש כוחותיו בחזית, תוך שמירה על קשר קבוע עם מפקדת האוגדה.

בדיונים שנערכו לפני המלחמה בנושא מבנה הכוחות המובילים בלחימה וסדר תנועת הכלים בהם, פעל ישראל שראל לשיבוצם של ה"חובטים" בחוד הכוחות. למרות שדעתו התקבלה באופן כללי, הרי שעם תחילת המלחמה והתנועה לתוך לבנון, מצאו עצמם ה"חובטים" בזנב החודים… עד להיתקלות הראשונה. "גם בציר של חטיבה 188 וגם בציר של חטיבת גולני, ההיתקלויות באו מן האגף ולאו דווקא מן החוד. וכך נוצר מצב שגם כוחות שלא היו בחוד מצאו עצמם משיבים אש. כמו סוללה א' שהותקפה ע"י חוליית מחבלים בחניון הלילה שלה וחיסלה את כולם. ברגע שכולם שמעו את ה"חובטים" מנגנים, נגמר סיפור הספקות. כולם רצו אותנו בחוד. רוב 'הירוקים' לא ראו או שמעו מימיהם "וולקן" יורה בכלל, ובמתווה קרקעי בפרט. הרעש, האפקט, התוצאה על המטרה ויכולת הדיוק בהשגת מטרות עשו את שלהם והשאר הפך להיות היסטוריה. כל מפקד רצה לראות את ה"חובטים" אצלו בחוד. הגענו למצב שהיינו צריכים להרגיע קצת את מפקדי הכוחות, כי עם כל הכבוד, לנו אין את יכולת הספיגה של הטנקים. אז ביקשנו שלפחות מחלקת טנקים תהיה לפנינו ואנו ננוע מיד אחריהם. התו"ל התפתח תוך כדי תנועה ואש, למידה תוך כדי התפתחות ההתרחשויות, וזה עבד למופת".

מח"ט גולני אז, אל"ם ארווין לביא, אמר עליהם: "אני חושב שהדרגות הכחולות ניתנו להם בטעות. הם אנשי חי"ר לכל דבר, את הדיבידנד שלהם הם שילמו. הם הסתגלו מהר מאד למצב החדש והשילוב עימם היה מכסימלי. המלחמה גילתה את ה"וולקן" והוכיחה שהוא כלי מצוין. יש לציין שלולא אומץ ליבם וקור רוחם של המפקדים, זה לא היה יוצא לפועל. תמשיכו ככה, אתם מטורפים אבל נפלאים".

עם התפתחות הלחימה בצירי ההתקדמות בלבנון, מצאו עצמם כוחות גדוד 947 נלחמים כל הזמן בקו המגע. בכל יחידה לוחמת, בין אם זה כוח שריון או בין אם זה כוח חי"ר, ישנו כוח החוד שבדרך כלל מנהל את הלחימה, "מגשש" את הדרך על מנת לפתור בעיות לפני הגעת הגוף העיקרי וישנם את הכוחות העורפיים יותר שלא נמצאים במגע עם האויב ובוודאי שלא באופן רציף. אלא שנוצר מצב, בו גדוד הנ"מ פוצל לסוללות ולפלגות המצורפות לחודי הכוחות השונים ולוחמות באופן רציף ללא כל עורף רענן מאחוריהן. הסוללות והפלגות היו כל הזמן במגע עם האויב, ללא אפשרות להתחלף ולנוח. הגדוד נמתח עד קצה גבול יכולתו. בשלב מסוים כבר הגיע מצב שבו רצו גם לפצל פלגות לכלים בודדים וישראל מנע את הדבר בכל כוחו. למרות המצב האמור, כאשר דובר על אפשרות להכניס פלגות חדשות ורעננות לשטח ולשחר את הפלגות של 947 למנוחה, ערכו ישראל וקציניו התייעצות בשטח והחליטו בכל זאת להישאר ולהמשיך כרגיל. הם הבינו שהניסיון שנרכש על ידם תוך כדי הלחימה ולאורכה לא יסולא בפז. בהיעדר כל תו"ל מסודר. שכאמור התפתח תוך כדי לחימה ועם התקדמות הכוחות, יהיה זה סוג של חוסר אחריות להכניס ללחימה פלגות חדשות ללא הניסיון שנרכש וללא יכולת להעביר להם אותו באופן מסודר. דבר זה עלול לגרום לנזק גם לפלגות החדשות וגם לכוחות אליהם יחברו.

את האינדיקציה לכך הם קיבלו ממקום אחר בהמשך. עם תום הלחימה בקרב התנועה בגזרה המערבית, ישבו הכוחות בעמדות סטטיות וחיכו להתפתחויות. היו עדיין קרבות מקומיים שונים בגזרות אחרות כמו אצל חטיבה 500 ליד עין זחלתא. החטיבה לא הצליחה להגיע לכביש ביירות-דמשק בגזרת בחמדון ולהשתלט עליו. בשטח הייתה נוכחות מסיבית של קומנדו סורי, שגם התרענן בכוחות חדשים מדי פעם. נוסף לכל, סיור של מח"ט 500, דורון רובין, שנותק הקשר עימו עקב טעות ניווט, גרם לכולם לחשוב כי הוא נהרג. לתוך ההתרחשות הזו הועברו כוחות של גולני על מנת לסייע בהשלמת המשימה. גולני ביקשו לקחת עימם את פלגת ה"חובט" של 947 לצורך ביצוע העבודה כפי שהתרגלו זה מכבר, אולם ישראל שראל מנע זאת מתוך שיקול שפה מדובר בגזרת אוגדה אחרת, והוא לא היה מוכן לאבד קשר עם הפלגה כתוצאה מכך.

לפיכך חברו הכוחות של גולני אל סוללת ה-20 מ"מ של גדוד המילואים 206 שהייתה באותה גזרה וציפו מהם לבצע את אותה העבודה ולתת את אותה התוצרת שקיבלו מ-947. מיותר לציין שב-206 איש לא הבין על מה הם דיברו 'החבר'ה' האלה מגולני ומה רוצים מהם בעצם.

את אחד מימי הקרבות הקשים – יום ד' 9/6/82, שהחל בהובלתו של מח"ט 211 אלי גבע, לא שוכחים בגדוד 947. גבע הוביל את הקרב על ציר החוף. חטיבה הצנחנים הסדירה 35 צריכה לעקוף את דאמור וחטיבה 188 עם גולני מאחור. סוללה ד' מלפנים עם גבע ושאר הגדוד מאחור בגל השני. השריון הסתבך בקרב עם כוחות סוריים עדיפים ובקרב בתוך חאלדה, מדרום לביירות, נפגעו שני טנקים והמח"ט החליט לסגת. שני הטנקים מושארים בשטח על צוותיהם! אלו חוברים מאוחר יותר אל הכוחות בשחייה דרך הים. כתוצאה מכישלון המהלך, נוצר הצורך לחזור עליו למחרת והפעם בהובלת חטיבה 188.

לפיכך, ביום החמישי למלחמה, קיבל הכוח משימה לחבור עם הכוחות הנוצרים מצפון לביירות בתנועה על גבי הרכסים שממזרח. שראל העביר את המסו"ל רוני קוברטובסקי לפלגה אחורית ותופס את הפיקוד במקומו מלפנים, מתוך רצון להיות בקו הקדמי ולדבריו לא משום שלא סמך על המסו"ל, אלא משום שהעדיף בגלל ניסיונו הרב, להיות זה שיהיה בקו הראשון וינהל את הקרב עם הפלגה הקדמית.

ישראל סיפר כי ברוך שפיגל, מג"ד 12 בגולני, שאליו היה צמוד בלחימה, היה עימו יחד כחניך בפו"ם לפני המלחמה. כבר אז עסקו שניהם בניתוח אפשרויות השילוב של ה"חובטים" בלוחמת החי"ר ובתנועה המבצעית עם הכוחות. ואכן בעת הלחימה בלבנון, ועקב היותם יחד, יכלו להביא את החיבור הזה לכלל מעשה וליישמו בשטח. התנועה התבצעה בסדר הבא: מחלקת טנקים הובילה, נגמ"ש המג"ד שפיגל אחריהם. נגמ"ש קצין הסיוע הארטילרי היה חמישי ונגמ"ש מג"ד הנ"מ אחריו. אחרי שראל נעו נגמ"שי פלגה ב' של משה פלוס ושאר הכוח.

הכוח נתקל במארב נ"ט סורי ובמטח האש הראשון נפגעו שניים מתוך שלושת הטנקים המובילים ולאחר מכן גם השלישי. נגמ"ש המפ"ל נפגע גם הוא פגיעת ליחוך מטיל "מילאן" סורי, חמישה לוחמי הנדסה שהיו בסמוך לנגמ"ש, נפגעו וחלקם נהרגו ואש פרצה בתא הנהג של הנגמ"ש.

ישראל שנע לפני נגמ"ש המפ"ל, הביט לאחור וראה את הפגיעה מתרחשת לנגד עיניו. הוא לא זיהה אנשים על הנגמ"ש, לא נהג ולא מפקד. הנגמ"ש הפגוע והבוער, נראה כנוסע ללא יד מכוונת וישראל הביא את הנגמ"ש שלו לנסיעה איטית לפני הנגמ"ש הפגוע וכך יכול היה לבלום אותו ע"י שהניח לו להתנגש בו ולהיעצר.

הוא נטל את מטף הכיבוי ודילג מסיפון הנגמ"ש שלו אל זה של המפ"ל רק כדי להיווכח שהוא אינו פועל. כאשר ניגש שראל להציץ אך תא הלחימה של נגמ"ש המפ"ל כדי לקחת משם מטף אחר, הופתע לראות את כל יושביו מצטנפים להם בריאים ושלמים אך הלומים למדי. בראותם אותו, התעשתו כולם מיד וחזרו לתפקוד. הם כיבו את האש בתא הנהג וחילצו את הנגמ"ש אל מחוץ לשטח ההשמדה. למחרת כבר שוקם הנגמ"ש באלתורים לא מעטים וחזר בסופו של דבר ללחימה.

באותו ערב נפגע המג"ד שפיגל מכדור 0.5 וניצל אך במזל כאשר זה פגע במשקפת שעל חזהו ובשכפ"ץ. לאחר שישראל וכל מי שלצדו היו משוכנעים שהוא נהרג, התאושש הלה לאחר זמן מה וקם על רגליו. הלילה עבר, השחר בא בעקבותיו, הכוחות בערנות מוחלטת, בהתאוששות מקרבות אמש, לא מודעים לנוכחותם של שני הטנקים שננטשו יום קודם ע"י חט' 211. עם עלות השחר, זיהו ממרחק של 300 או 400 מטרים את שני הטנקים, "מרכבה" ו"שוט". למרות מצבם הקשה, המפקדים ובהם ישראל, ביקשו וקיבלו אישור לנוע קדימה ולהשתלט על השטח ובו שני הטנקים על מנת שאלו לא יפלו בידי הסורים או המחבלים. הקרב התחדש, הכוחות נעו קדימה, השתלטו על השטח והגנו על הטנקים.

עד לחילוצם באותו לילה והחזרתם של הטנקים אל כוחותינו, בלמו הכוחות עוד שלוש התקפות נגד ולא וויתרו.

עם הגעת הכוחות לביירות בימים הראשונים, התייצבו ראשוני הכוחות ובהם הסוללה של 947 כ-50 מטר לפני מסלולי שדה התעופה של ביירות. הוקמו סוללות עפר ובמשך שלושה ימים הם עסקו עם "חובט" וטנק ב'צייד ברווזים'. אף אחד בביירות עוד לא הבין ממש מה קורה. המחבלים שהיו כל הזמן במצב של הדיפה צפונה, לא היו עדיין מאורגנים בעיר. העיר לא הייתה מאורגנת ללחימה והבלבול היה רב בקרבם. בתקופה קצרה זו נהרגו עשרות מחבלים בירי מהסוללה שליד שדה התעופה מבלי להבין מה בעצם קרה.

אך כדרכם של תהליכים, גם מצב זה לא נשאר לאורך זמן. אט-אט הבחינו הלוחמים איך המחבלים חוזרים לעצמם ומתחילים להתארגן. לפתע צצו מיקושים וגדרות, ועוד גדר ועוד מיקוש. מהר מאד הבחינו המחבלים, שחששו מהמשך התנועה של צה"ל אל תוך העיר, כי צה"ל נרתע מכניסה לעיר המאוכלסת בצפיפות ועם ההבחנה הזו הלכה וגדלה גם תעוזתם, הלכו והתעצמו ביצוריהם והלכה והתבססה התארגנותם.

ב-1/8/82 בשעות הבוקר שלאחר כיבוש שדה התעופה של ביירות בו השתתפה סוללה א' של הגדוד בפיקודו של דובי אמיתי, נערכו חילופי אש עם מחבלים בגזרות שונות בשטח. בשעות הצהריים המאוחרות, נפגע אחד מנגמ"שי ה"חובט" של הסוללה פגיעה ישירה מפגז מרגמה 120 מ"מ. כתוצאה מן הפגיעה נהרגו שלושת לוחמי הסוללה: סרן קובי איתן שהיה המפ"ל, רב"ט דוד בביאן וסמל וולף פלטונוב. בנגמ"ש היה גם הנהג אלון דנין שלא היה אמור להיות בגדוד בזמן המלחמה. אלון היה אמור לצאת לקורס "רמית" אלא שכחודשיים לפני המלחמה בוטלו קורסים והוא נשאר בגדוד כשתקוותיו לעזוב את הפלגה בה לא מצא את עצמו נגוזו. אלון צורף לפלגה בה חסר היה נגמ"ש "חובט" וגם לא היה להם טען-קשר ונהג. הוא היה חסר כל ידע על ה"חובט" כלוחם וצירופו לפלגה היה מבחינתו סוג של הלם. הגדוד נמצא אז במשטר אימונים צפוף, קשה וקפדני תחת פיקודו של שראל.

"יצרתי קשר עם דוד בביאן", נזכר אלון. "זה היה קשר טוב והפכנו לחברים טובים". עם גמר האימון ביום ה' 3/6/82, יומיים לפני המלחמה, הזדכה אלון על ציודו ואמור היה לעזוב את הגדוד. בגלל עובדה זו, השאיר אותו המסו"ל דובי לשמירה בשבת כשהסוללה יצאה הביתה לסוף השבוע. אלון המתוסכל החליט להסתלק מן הבסיס. "פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה" הוא מספר. "פשוט הייתי כל כך מתוסכל שלא יכולתי להתאפק. בצהריים לאחר שהספקתי לבקר את הורי, תפס אותי דובי בטלפון. הוא הבין שעשיתי נפקדות אבל הוא לא אמר כלום, רק ביקש ממני לחזור מהר לגדוד כי יש כוננות". אלון התעשת, עלה על מדים וחזר לגדוד כדי לראות את כולם כבר על הכלים מוכנים למלחמה. מכיוון שיום קודם הוא הזדכה על כל ציודו, חתם אלון מהר על ציוד חדש והצטרף לכוחות. "אף אחד לא אמר לי יותר שום דבר על הנפקדות הזו, לא באותו יום ולא לאחר מכן עד עצם היום הזה".

הגדוד נכנס ללבנון, הלחימה התנהלה מיום ליום ואלון סגור בתא הנהג של נגמ"ש ה"חובט". "כל מה שאני יודע כנהג", הוא אומר, "זה נהג קדימה, נהג אחורה, עצור, סע. אני לא רואה כלום, לא יודע מי נגד מי. זה לא פשוט בכלל". כך עוברים הימים והקשר של אלון עם חבריו החדשים לצוות הנגמ"ש הלכו והתהדקו. בשלב מסוים הצטרף אליהם גם וולף פלטונוב שאלון מתארו כבחור מקסים, חכם וכזה שכיף היה לדבר איתו.

עד לאותה תקופה לא היה סמסו"ל בסוללה וצירפו אליה את קובי איתן שהגיע חזרה לגדוד, לאחר שכבר סיים תפקיד מסו"ל בגדוד. "הוא הגיע לסוללה הכי קרבית בגדוד, זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להכיר את קובי", מספר אלון. הוא היה בחור פתוח, אפשר היה לדבר איתו חופשי ובגלל שהוא היה בוגר יותר וותיק, הוא השרה סוג של נינוחות לא אופיינית למפקדים צעירים. הוא לא שמר דיסטאנס. יותר מאוחר, כשכבר היינו ליד שדה התעופה של ביירות, יצא יואב המפ"ל שלי, הביתה או לטיפול רפואי, וקובי בא להחליף אותו. זה היה די מדהים לראות קצין ותיק כמו קובי, שכבר היה מסו"ל בגדוד, לוקח על עצמו להיות שוב מפ"ל שזה ממש לחזור אחורה מבחינתו. אבל הוא היה כזה שרק רצה לתרום, הוא היה מוכן לעשות כל דבר בלבד שיוכל לתת מעצמו לטובת הגדוד.

וכך, בשבת קיבלנו הוראה להתכונן לכיבוש שדה התעופה, לאחר שהיינו פרוסים בסמוך מזה מספר ימים. קובי היה חולה באותו יום ואנחנו אפילו לא ידענו כי הוא הסתיר זאת מאתנו".

אלון, שהיה היחיד שלא נפגע מן הפיצוץ בנגמ"ש ויצא ממנו ללא פגע, לפחות לא פגיעה פיזית, סיפר לאחר זמן רב על הקורות אותו באותם רגעים קשים: "יצאנו לקרב, ואני כנהג עדיין בערפול מוחלט. סגור לי בתא הנהג עם התחושות שלי. הכל היה נינוח. אמנם התנהלה אש אבל יחסית היה רגוע וללא מתחים מיוחדים. באיזה שהוא שלב כנראה שנגמרה לנו התחמושת והתפנינו לאחור לכיוון מפעל פפסי שהיה בקרבת מקום, להתחמש ולתדלק. חזרנו שנית לכיוון המסלולים כבר לקראת הצהריים והיה חם מאד, חום אוגוסט כבד, גם היינו עייפים מאד ורצינו לצאת מן הנגמ"ש כדי להתאוורר מעט. ישבתי מקדימה מחוץ לנגמ"ש ושלושת חברי לצוות היו מאחור באזור של תא הלחימה. לפתע נפל פגז קרוב מאד לנגמ"ש, אולי 2-3 מטרים, פעם ראשונה שזה קורה לי בקרבה כזו. התעשתי מהר, וקפצתי פנימה חזרה אל תוך תא הנהג, הסתגרתי בפנים, חבשתי את קסדת הנהג והסתכלתי לאחור לראות עם החברים מתארגנים גם כן. אחרי איזה דקה או שתיים, הנגמ"ש חוטף זעזוע רציני נוסף והייתי בטוח שהפגיעה הייתה קרובה יותר הפעם ושהמצב נהיה יותר גרוע. הנעתי מיד את הנגמ"ש ולהפתעתי הוא הניע בקלות. לא ראיתי מה קרה מאחור וחשבתי שאולי כדאי שנזוז מן המקום בו עמדנו. אני מחכה לפקודה ולא קורה כלום. כנהג של כלי משוריין, אתה אף פעם לא פועל על דעת עצמך.

אתה לא זז בלי פקודה של מפקד הצוות או הכלי. היה לי מאד מוזר שהייתה פגיעה כל כך קרובה ואני לא מקבל שום פקודה לזוז ממפקד הצוות. לאחר זמן, שנדמה היה כנצח, הסתכלתי לאחור אל תוך תא הלחימה ואני רואה שהוא פתוח לרווחה מאחור מכיוון הכבש, ואני יודע שהוא היה סגור קודם. ואז אני רואה איזה חייל או מישהו שאני לא זוכר מי הוא היה, עושה לי תנועות עם הידיים שאצא מהר מהכלי. עזבתי הכל והשתחלתי אחורה דרך האמבטיה של התחמושת שנמצאת מתחת לצריח וממנה אפשר לראות את הצריח. אני מביט ורואה שהכול מלא דם ובביאן, חברי הטוב נראה ללא רוח חיים. אז גם ראיתי שמושכים את וולף החוצה ושכנראה גם הוא היה הרוג. קובי היה מונח בצד ליד הנגמ"ש ואף הוא היה הרוג. רצתי לנגמ"ש של הצוות השני והם כנראה ראו הכל כי ראיתי אותם עומדים ובוכים. הייתי בטראומה ועדיין לא כל כך קלטתי מה קורה. הגיע גם הנגמ"ש של דובי המסו"ל ולקחו אותנו לחפ"ק בטרמינל. ישראל המג"ד שאל אותי מה קרה ועניתי לו בחטף. הוא לקח אותי בנגמ"ש שלו מיד חזרה למקום הפגיעה והלכנו לראות את מצב הגופה של קובי. זה היה כנראה סוג של טיפול בהלם שהמג"ד חשב שיהיה הכי נכון איתי, כי ככה אולי הוא וידא שאני לא אכנס להלם קרב. קשה היה בשלב הזה להתקרב לנגמ"ש כי הוא בער והיה חשש שתחמושת תתחיל להתפוצץ, מה שאכן קרה בסופו של דבר.

למחרת קמתי ואני מחוסר כל – אין לי חברים יותר, אין ציוד, נשק, כלום. הכל נשאר בנגמ"ש שהתפוצץ… יצאנו ללוויות של החברים ומשם שחררו אותי לצאת הביתה. הגעתי הביתה להורים ושם התפרקתי. כל השכנים שכבר שמעו את הסיפור באו לראות את הבן של השכנים שיצא יחיד חי מנגמ"ש שהתפוצץ.

כשחזרתי לגדוד, הסוללה כבר הייתה בפעילות אחרת ולא היה לי לאן לחזור. בסופו של דבר עברתי את המלחמה הזו בשלום. מאוחר יותר עוד יצא לי לחזות ביופיה של לבנון בתקופה שעוד ניתן היה להסתובב בה בביטחון ועד שסיימנו את נוכחותנו שם.

שתי דמויות הותירו בי רושם רב והשפיעו עלי במהלך המלחמה. הראשון הוא המג"ד ישראל. השפעתו הייתה אמנם כללית יותר, אבל הנוכחות שלו, העוצמה שהוא הקרין על כולנו והביטחון שהוא השרה היו חשובים מאד. בדיעבד הבנו שללא ההכנה הכול כך יסודית שהמג"ד העביר את הגדוד לפני המלחמה, לא היינו יוצאים ממנה כמו שיצאנו. השני הוא חברי הטוב דוד בביאן ז"ל. השפעתו עלי הייתה ברמה האישית כי הוא היה החבר האמיתי הראשון וכמעט יחיד בסוללה אליה הגעתי כ'אאוט סיידר' מוחלט. זו הייתה חברות שבעצם נכפתה עלינו מכורח היותנו באותו הצוות, אבל השתרשה מהר מאד והפכה עמוקה ואמיתית. החברות עזרה לנו להעביר את המלחמה בקלות רבה יותר, הוא ממש חסר לי. את משפחתו אני מקפיד לבקר מאז כל השנים".

סא"ל (מיל') יואב ויינקרט, מפ"ל 2 בסוללה א'

על הקורות אותו בגדוד ועל תחושותיו בעקבות הפגיעה בנגמ"ש, סיפר יואב שהיה מפ"ל 2 בסוללה א' של דובי אמיתי במלחמה. הנגמ"ש של יואב הוא זה שנפגע פגיעה ישירה מפגז מרגמה בשדה התעופה של ביירות. יואב לא היה על הנגמ"ש באותה עת עקב טיפול רפואי, ואת מקומו תפס מי שתפקד באותו זמן כסמסו"ל א' – קובי איתן, שמצא את מותו באותה תקרית.

"השתתפתי בכל האימונים וההכנות של הסוללה לקראת המלחמה", מספר יואב. "אני זוכר היטב את הגעתו של ישראל שראל לגדוד. עם הגעתו, כינס את החיילים ואמר להם: "בתקופתי תהיה מלחמה, ולכן מהיום אנחנו רק מתאמנים לקראתה עד שתגיע". וכך אכן היה… גדוד 947 לא היה מופתע מן המלחמה בכל רמה שהיא. מן הפק"ל של אחרון הלוחמים ועד לגדוד כולו".

יואב עבר את כל המלחמה עד לפאתי 'ביירות' כמפ"ל בודד יחד עם גדוד 13 של 'גולני' וכמעט שלא פגש את הגדוד וגם לא את הסוללה. עקב ההכנה היעילה שלפני המלחמה, הכירו כל הלוחמים, ובעיקר הקצינים, את כל מפקדי הכוחות אליהם סופחו ואיתם לחמו. הם הכירו את מג"ד החי"ר, את מ"פ הטנקים וכו' גם במראם וגם בשמם. פלגה 2 מסוללת 'אטנרף' נעה ת"פ גדוד 13, כאמור תחת חטיבה 188. משימת הכוח הייתה פתיחת הציר מאזור מנרה ולכיוון הזהראני. הייתה זו פלגת הנ"מ הראשונה להיתקל כבר בלילה הראשון. בעת התארגנות לחניון לילה, חדרו ארבעה ג'יפים של מחבלים עם מטל"רים וכו' היישר אל מרכז שדרת הכוח. כולם היו בהלם, החטיבה בשתי שדרות כלים משוריינים בהיכון לחניון לילה וארבעת הג'יפים הללו התרוצצו לפתע ביניהם. הטנקים היו מנוטרלים מפאת הטווחים הקצרים ומגבלות הנמכת קנים, ורק ה"חובטים" היו היחידים שיכלו לייצר אש באופן מידי בטווחים האלו וגם להנמיך קנים בהתאם. מיד עם זיהוי המטרות, פתחו ה"חובטים" באש יחד עם החי"רניקים ותוך שניות ספורות חוסלו כל המחבלים התוקפים. מיד בתום התקרית ביקש אליו מג"ד 13 את המפ"ל והודיע לו: "2 אטנרף, אתה לפנָי בסדר תנועה". יואב חבר למג"ד שהודיע לו שמאותו רגע הוא נע לפניו והמש"ק שלו מאחוריו, ולפיכך הוא יכול עכשיו לישון בשקט.

למחרת המשיך הכוח אל עבר בתי הזיקוק בחוף הזהראני ומשם המשיכה בלחימה לאורך ציר החוף בואכה צידון, דאמור ועד לכפר סיל, המשקיף על שדה התעופה הבינלאומי של ביירות.

"אירוע הפלת המיג 21 היה בפלגה שלנו כאשר היינו תקועים בשיירה שעמדה בפקק אדיר באזור דאמור. דוד בביאן ז"ל, שהיה הכוון שלי, ישב בצריח ואני מאחוריו, ואז הוא צעק: "יש מיגים! יש מיגים"! זה היה די הזוי כי כל המטוסים הסוריים הופלו ע"י מטוסי חיל האוויר, עוד טרם הגעתם אל אזורי הקרבות. הייתי בטוח שדוד טועה בזיהוי. אבל התברר שאכן היו אלו ארבעה מטוסי מיג 21 שצללו לכיוון האוטוסטראדה. נתתי אישור פתיחה באש ומיד פתחנו על המיגים. גם כל שאר הכלים של הסוללה שהיו מרוחקים מאיתנו ושמעו ברשת הסוללתית את ההתרחשות, פתחו מיד באש גם הם ותוך כמה שניות הופל המיג. זמן קצר לאחר מכן הגיחו מספר "סקייהוקים" ישראליים ורדפו אחרי המיגים הנותרים. אלא שכל הכוחות שהיו בגזרה המשיכו לירות בהתלהבות מרובה אל עבר השמים וסיכנו גם את ה"סקייהוקים". מכיוון שהייתי קצין הנ"מ היחיד בגזרה שזיהה את המתרחש, נתתי מיד פקודת "חדל אש" לכל הכוחות בקשר ולמזלנו חמקו מטוסינו מפגיעה מיותרת".

על שאירע באותו אירוע סביב הירי על ה"סקייהוקים", סיפר המג"ד שראל: "באחד הימים, לאחר שירינו על מטוסי מיג 21 שחלפו בגזרתנו, היה מתח רב בסביבה וסוללה ד' מילואים, בפיקודו של וינס שלו, שהייתה עם חטיבה 211 בשטח החקלאי, פתחה באש בגלל טעות בזיהוי על מטוסי "סקייהוק" ישראליים שהגיעו לסיוע. עם הפתיחה שלהם באש, קפצה מיד כל הגזרה כפי שקורה במצבים כאלה, וכל העולם ירה על מטוסינו. למזל כולם, הם היו מחוץ לטווח האפקטיבי וגם טיל ה"בזק" ששוגר לעבר המטוסים היה מחוץ לטווח והתפוצץ לפני שפגע. האבסורד היה, שמתוך ארבעה טילי "בזק" ששוגרו במהלך המלחמה, רק אחד התנהג כצפוי וכרצוי, והיה זה הטיל שנורה על מטוסינו"…

פלגה 2 הייתה ערוכה עם כוחות גולני ושריון בפאתי שדה התעופה של ביירות לקראת הכניסה לכיבוש השדה. באותו סוף שבוע יצא יואב לבדיקות רפואיות בנהריה ואת מקומו בפלגה תפס הסמסו"ל קובי איתן. ביום א' בבוקר, יום הפריצה לשדה, בעת שעשה את דרכו בטרמפים חזרה לסוללה, שמע במכשיר הקשר של הג'יפ בו נסע, את שאול המש"ק קורא ל-'2 אטנרף' וזה לא עונה. הוא גם שמע את שאול מודיע בקשר לדובי המסו"ל ש – 2 נפגע. "הספקתי עוד להגיע אל זירת האירוע כשתהליך חילוץ הצוות הפגוע היה עוד בעיצומו. היינו שם כל הלילה כי בשלב מסוים לא ניתן היה להתקרב יותר אל הנגמ"ש.

אש בערה בתוכו והפכה לסיכון עצום עקב התחמושת שנותרה בו והחלה להתפוצץ. בסופו של דבר אכן התפוצץ הנגמ"ש ורק לאחר מכן ניתן היה להתגבר על האש ולסיים את הפינוי".

יואב מציין בהערכה רבה, כי כאשר נשאלו הלוחמים אם ברצונם לצאת לחופשה להתאושש מעט לאחר האירועים, ענו כולם, כולל אלון, נהג הנגמ"ש שנפגע, כי ברצונם רק לצאת ללוויות ולשוב מיד לפעילות.

ואכן, הפלגה המשיכה בלחימה למחרת לוויות הלוחמים וסיימה את חלקה בלחימה בפאתי מחנות הפליטים בביירות.

גיבוש הלוחמים ורוח הקרב ביחידה, בהם השקיע המג"ד את מרב מאמציו, אכן הוכיחו את עצמם גם ובעיקר בעת קשה זו.

קשה לשער את אשר מתחולל בנפשו של קצין צעיר בסיטואציה שכזו. מצד אחד, חייו שניצלו ומן הצד השני – חברו שתפס את מקומו ואיבד את חייו בתעתוע גורלי שכזה. את התחושות הקשות הללו, יישא עמו יואב תמיד. לכך אין כל הכנה מתאימה.

על חלקו בקרבות סיפר אל"ם (מיל') דובי אמיתי – מסו"ל א' בגדוד 947

"מלחמת לבנון מתחילה בשבילי במוצ"ש 5/6/82 לקראת מעבר הגבול בכניסה ללבנון. הקשר שלי, ברדה, מבקש ממני אישור לקרוא בקשר את תפילת היציאה לקרב. אישרתי לו, וברשת הקשר הסוללתית נשמעה התפילה, זה היה מרגש מאד. הייתי רק בן 22 והחיילים שלי מה? 18, 19? היינו צעירים ללא כל ניסיון מבצעי או קרבי קודם, והנה אנו יוצאים למלחמה, אל הבלתי נודע.

למעשה, עד יום א' אחר הצהריים לא היו כל התרחשויות קרביות מבחינתנו. חטיבת גולני, שהובילה את הכוח באזור רמת נבטיה, נתקלה במחבלים. התחיל מרדף כאשר אנחנו עדיין השתרכנו לנו אי שם בקצה הטור המשוריין. עם הגיענו לצומת 'אדואר', נפתחה עלינו אש מן האגף. באותו רגע הייתי צריך לקבל החלטה. היה קל מאד באותה עת לסגת לאחור, להתמקם ולנהל קרב עם המחבלים, מצד שני אפשר לעשות את מה שאנחנו יודעים – להסתער ולתקוף את הכוחות שתוקפים אותנו. זו הייתה החלטה של שניה. נתתי פקודות לכל הכלים, לכל הצוותים והפלגות עפ"י תכנית ברורה מאד. התחלנו לנהל קרב התקפה מול למעלה מ-30 מחבלים על כלים משוריינים, ביניהם תותחי 23 מ"מ דו-קניים. בקרב שנמשך פחות מארבע דקות להערכתי, חיסלנו עשרות מחבלים ואת הכלים המשוריינים שלהם. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלנו. עוד לפני שהיה לי זמן לעכל את מה שקרה וקיבלתי קריאה בקשר ממח"ט גולני. זה לא דבר רגיל שמח"ט קורא למסו"ל, זה עניין של פיק ברכיים…מה הוא רוצה? התייצבתי והוא אמר לי: מעכשיו אתה מוביל את החטיבה. וזה עוד יותר מקפיא אותך, אתה לא יכול לסרב ואתה מוצא את עצמך הופך מכלי מספר 120 בסדר התנועה של הטור המשוריין, לכלי הראשון או השני שמוביל חטיבה שלמה. המשכנו לכיוון הזהראני ולצידון, ולכל אורך הדרך קיבלנו מחיאות כפיים. פתחנו צירים, חיסלנו מחבלים. מה שלוקח לכוח רגלי של גולני חצי שעה, אנחנו באנו וסגרנו בדקה. פתאום יש לך תחושת אחריות ששוקלת שני טון על הגב. ההיתקלות המשמעותית הראשונה שהייתה לנו עם נפגעים לסוללה, הייתה ביום השלישי ללחימה. באזור הזהראני על כביש החוף בין צור לצידון. הגענו למתחם שבו כבר המתינו לנו מחבלים מבוצרים. נתקלנו באש חזקה. תוך כדי ניהול הקרב מול המח"ט והמג"דים וביחד עם עמירם לוין שהיה אז מג"ד 74 (גדוד טנקים של חטיבה 188), הסתערנו ותקפנו משני כיוונים וחיסלנו עשרות מחבלים.

תוך כדי ההסתערות, אחד הכלים שלי נתקע ומפקד הצוות דיווח שיש לו מעצור רציני בכלי. מן הזחל"ד הטכני, שבאופן קבוע נוסע בצמוד אלי, קפץ בכר החמש, ורץ תחת אש, בתוך ההתקפה, לעבר הנגמ"ש התקול. הוא עלה אל ה"חובט", הרים את הצריח וגילה שפיני הגזירה של הכלי גמורים.

באלתור מטורף שאפילו בתנאי מעבדה לא היה מצליח להגיע לרמה כזו, הצליח בכר למצוא פתרון לבעיה ולהשמיש את הכלי תוך דקות ספורות. הכלי שב ללחימה מיד והמשיך כרגיל. זו הייתה מבחינתי ההוכחה שגם תומכי הלחימה שלנו והצוותים הטכניים, צריכים להיות מאומנים ומיומנים יחד עם הלוחמים לפעולה משותפת. לאחר המלחמה צוין בכר לשבח על פעולתו זו וזכה בעיטור.

כאשר הגענו לפאתי מחנה הפליטים עין אל חילווה, בפאתיה הדרומיים של צידון, נפגע נהגו של אותו זחל"ד טכני שנע בצמוד לכוחות המסתערים, מכדור בראשו. הפגיעה בקסדה אמנם הסיטה את הכדור, אך הפגיעה הייתה קשה וברור היה שאם הנהג לא יפונה בדחיפות, קיימת סכנה אמיתית לחייו. רצתי אל הזחל"ד ומשכתי אותו לאחור ולאחר זמן קצר הוא פונה אחורנית לתאג"ד לטיפול, ומשם לביה"ח רמב"ם בחיפה.

המשכנו על כביש החוף לכיוון 'ביירות. הקרבות עדיין נמשכו והיכולות שלנו השתפרו והלכו מיום ליום. ההכרה של הכוחות סביבנו ביכולותינו, גרמה לכך שלא נתנו לנו אפילו דקה לנוח. בכוחות אחרים, יש תחלופה, עוברים אחורה להתרעננות. אנחנו היינו כל הזמן קדימה, כל הזמן במגע.

ביום החמישי למלחמה, לאחר שחטיבה 211 של אלי גבע, נקלעה למארב סורי על כביש החוף, ספגה אבידות ונאלצה לסגת, קיבל הכוח שלנו בפיקוד עמירם לוין, משימה לטפס על גב ההר דרך הכפר דוחה, ולאגוף את הכוחות הסוריים, כשחטיבה 188 בתנועה על ציר החוף. תוך כדי המעבר דרך דוחה, זיהינו מיג 21 בשמיים. למעשה היה זה אחד המפ"לים שלי שקרא בקשר שיש טורפים מעלינו. בקשתי לעצור לרגע ולהיכנס לכוננות לירי אווירי, מפני שהיו גם בסביבה מטוסים שלנו. בשלב מסוים ניתנת פקודת אש לכל הסוללה, וגם לאחר חמישה ימי קרבות קרקעיים קשים, לאף אחד לא היה ספק שברגע שמתקבלת פקודת "אווירי", מיד מופנים הקנים לשמים. גם אם עדיין קיים איום קרקעי, שמבחינתנו הוא יותר משמעותי מן האיום האווירי שלא מסכן אותנו ישירות כרגע, אנחנו קודם כל נ"מ, ותפקידנו להפיל מטוסים. הכוונים הספיקו אפילו להעביר למצב מכ"ם וירי למיתוג אווירי מתוך הכווניה. קנים הופנו לשמים, התבצע ירי מקצועי ומדויק ומיג 21 פגש את האדמה. במשך הזמן הזה, כאשר הכוון ומפקד הצוות עסוקים בירי האווירי ובהפלת המיג, המשיכו שאר הלוחמים בצוות לנהל אש מול האיום הקרקעי המידי. בתוך פרק זמן של 20-30 שניות נגמר סיפור ההפלה והכוחות חזרו להתעסקות בלחימה בשטח הבנוי ומטווחים קצרים.

לאחר ההתרחשות הזו, המשכנו לכיוון כפר סיל, לקרב שהתנהל עפ"י תכנית שעבדנו עליה משך לילה שלם. כאן היה גם המפגש הראשון שלנו עם קומנדו סורי. השמדנו שם כמות עצומה של מחבלים ומה שיותר מדהים היה, שהצלחנו לעצור טנקי T54 סוריים עם ה"חובטים", ולהבריח את צוותיהם מתוכם רק כדי לחסלם באש מקלעים. הייתה זו לחימה בתוך שטח בנוי צר וצפוף, לחימה שדרשה מאתנו מיומנות גבוהה של נהגים, כוונים וכל הלוחמים. ראית איך עם כל יום שעובר, הצוות רכש ניסיון, הפיק לקחים תוך כדי תנועה ויישמם באופן מידי.

באחת השבתות קיבלתי הוראה להגיע בדחיפות למפקדת האוגדה שישבה בעיירה עלֵיי. קבוצת פקודות, הולכים על ביירות, ופתאום הבנתי שכל כוח שהוקצה למשימה הזו, מבקש להצטייד ב"חובט". טוב שאי אפשר לחלק נגמ"ש אחד לשניים! התנגדנו בתוקף לפיצול כוחות שהיה מעבר לפלגה, ולא הסכמנו לתנועה של כלים בודדים עם הכוחות. ההתקפה על שדה התעופה הייתה אמורה להתחיל במוצ"ש בשעה 22:00. לסוללה חזרתי ב-14:00 והתחלתי מיד להעביר פקודה מסודרת וקצרה. האנשים היו מוכנים וידעו היטב מה עליהם לעשות. ימים ספורים קודם לכן, הגיע אלי בתפקיד סמסו"ל, קובי איתן. קובי היה כבר מסו"ל ותיק שסיים תפקיד ועבר למטֶה לפני המלחמה. כאשר זו החלה, דרש קובי לחזור לגדוד בכל תפקיד שלא יהיה. ישראל המג"ד, שידע שאין לי סמסו"ל וכי הרס"פ שלי מתפקד גם ככזה, שאל אותי אם אני מעוניין בקובי. מובן ששמחתי על הקצין המצוין, שהיה גם חבר וגם מקצוען, והחברתי אותו אלי.

בערב ראיתי שקובי חולה עם חום גבוה. ניגשתי אליו וביקשתי כי לא יצא אתנו לקרב. היו לנו מספיק קרבות עד היום ואני מניח שיהיו לנו עוד, אמרתי לו ולפיכך אני מבקש שלא תצא איתנו מחר. אל תדאג, אמרתי לו, הפלגה תדע להילחם גם בלי המפ"ל, הם יהיו לידי ובשליטה שלי, הם יסתדרו. קובי סירב כמובן, מה גם שכאמור, פלגה 2 נותרה ללא מפקדהּ, שיצא יום קודם לטיפול רפואי בארץ, לפיכך קובי עמד על כך כי הוא יחליף את המפ"ל עד לשובו מהבדיקות. "גם אם יהיה לי 40 חום אני יוצא" הוא ענה לי. ידעתי שאין טעם להתווכח עם קובי, הכרתי אותו מספיק זמן קודם כדי לדעת זאת.

יצאנו בלילה, חברנו לכוחות. שעת 'ש' ב-22:00 כמתוכנן, פרצנו לשדה התעופה, התמקמנו בצד הצפוני והתחלנו להתארגן להגנה. ידענו היטב שעם אור ראשון נחטוף הפגזה או 'סאגרים', וכך אכן היה.

עם שחר התחלנו לחטוף. בהתחלה נ"טים ולקראת 10:00 בבוקר הצטרפה אש שטוחת מסלול עזה מטווחים של 1,000-1,500 מטר וביחד אתה גשם של מרגמות. בשלב מסוים אני בחלק הצפוני של השדה וקובי שהיה מעט מאחור ומזרחה החליט לשפר עמדות לכיוון עמדת ה'חמרה'. תוך כדי תנועה לשיפור עמדות הם נפגעו.

שמעתי בקשר את המש"ק שאול כהן מודיע שקובי נפגע. לא היה לי קשר עם קובי ולכן רצתי אחורה עם הכלי איזה קילומטר ושאלתי את שאול בקשר אם הוא רואה משהו. שאול ענה שהוא מחופר ולא יכול לראות כלום. פרקתי מהכלי והמשכתי בריצה עוד כ-250 מטר כדי לא לסכן את כל הצוות. הגעתי לנגמ"ש של קובי וחטפתי את שוק חיי. ראיתי את קובי הרוג בצדי הנגמ"ש וגם את דוד בביאן. לא ראיתי את הנהג אבל ראיתי גם את וולף פלטונוב, מפקד הצוות, הרוג. זה היה מחזה קשה. ראיתי נפגעים עד היום בקרבות, אבל כשזה החברים הכי קרובים שלך ובמצב כזה, אנשים שאכלו איתי מאותו המסטינג, ישנו איתי באותו חדר. להסתכל על קובי, לקחת לו את הדסקית… זה קרע אותי לגזרים. שראל המג"ד הגיע במהירות ויחד חילצנו את הגופות והעברנו אותם בצורה מכובדת לאחור. אין מה לעשות, השמועה עברה חיש קל בין הסוללות ומהר מאד כולם ידעו על החברים שאיבדנו. זה היה אחד המשברים הגדולים שלנו והיינו צריכים מיד לדעת איך יוצאים ממנו.

לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק למרות שנורא רציתי לבכות באותם רגעים. ידעתי שהלוחמים מסתכלים עלי ומחפשים משענת. בסופו של דבר אתה צריך לשדר עוצמה. להראות ללוחמים שצריך להמשיך אך גם מותר להתאבל. בקשתי מהם לכבד את רצונם של חבריהם ההרוגים שהיו מן הסתם עומדים על כך שנמשיך למלא את משימתנו עד תום.

למחרת יצאו חלק מן הלוחמים להלוויות והשאר נשארו בכוננות. כבר למחרת בבוקר מצאנו עצמנו שוב בקרב בו היו לנו עוד 12 נפגעים ושם גם היו לסוללה את מרבית העיטורים שהתקבלו לאחר המלחמה.

מותם של חברינו היה ונשאר הרגע שנצרב הכי עמוק אצלי מן המלחמה. כל מאורעות המלחמה מלווים אותי עד היום, אך זה היה קשה יותר מכל. אני הובלתי אותם לקרב הזה ולא החזרתי אותם הביתה. נכון שלא יצאנו לטיול, אבל בכל זאת כמפקד קשה לך עם התחושות האלו. הכנתי אותם, אימנתי אותם, הובלתי אותם לקרב והם לא חזרו.

בהיותך קצין בצה"ל, אתה מתבגר באופן מידי כבר במהלך ההכשרה. ואחר כך אתה מתעצם תוך כדי פיקוד על אנשים. אך המלחמה מבגרת אותך עשרת מונים ואתה לומד להסתכל על החיים מזווית קצת אחרת".

ביום הקרב שהתחולל ב-4/8/82 בשדה התעופה של ביירות, כתשו הסורים את כוחות צה"ל בהפגזה ארטילרית כבדה במיוחד. נפגעים רבים היו לצה"ל באותו היום ורבים מהם באותו מתחם בשדה.

המוצבון הקטן הזה שבו היו לוחמי שריון, גולני ונ"מ, ספג שלושה עשר הרוגים ולמעלה מארבעים פצועים ובהם גם עמירם לוין, שהיה מג"ד שריון באותה העת ולימים אלוף פיקוד הצפון.

שלמה כהן, מש"ק הפלגה שהייתה במקום ונפגעה, עלה בקשר ודיווח שיש נפגעים בפלגה ובהם ידידיה זוהר המפ"ל. כל מי ששמע בקשר, זינק אל הכלים ויצא לכיוון לחילוץ. דובי המסו"ל דהר בנגמ"ש לכיוון הכוחות שנפגעו כאשר בקשר נשמע קולו של נהג נגמ"ש הגור של הפלגה, ירון לוינס, קורא: "קודקוד סעד כאן עגלון 3א', קודקוד 3 נפגע, קודקוד 3א' גם הוא נפגע, אבל אל תדאג אני שולט במצב והכל יהיה

בסדר". המג"ד עלה מיידית מולו בקשר וענה לו בתדריך אורך ומסודר כדי להרגיעו. ואז ענה לו לוינס הנהג בזו הלשון (וישראל מחייך גם היום כשהוא נזכר בסיטואציה שנים רבות אחרי): "קודקוד סעד כאן עגלון 3א', אני מבקש לקצר בשיחה יש לי כאן המון עבודה". או כמו שתיאר זאת ישראל: "הוא פשוט אמר לי בדרכו המנומסת שארד לו מהרשת ואפסיק לבלבל לו את המוח. הוא פשוט התנהג בצורה מופתית, שמר על קור רוח והיה הרוח החיה שם במוצב הפגוע. הוא רץ וטיפל בפצועים יחד עם החובש הפלוגתי של גולני. ירון אף נפצע בעצמו ממש עם תום הפינוי מהשטח".

לדובי המסו"ל אמר ישראל בקשר, שכשהוא מגיע אל ירון שינשק אותו בשמו.

על מעשיו אלו עוטר ירון לוינס בעיטור המופת לאחר המלחמה וישראל שראל אמר כי היה זה אחד העיטורים המוצדקים והנכונים ביותר שהוא זכה לפגוש. באותו אירוע עגום וקטלני, וכדרכם של אירועים מסוג זה, התגלו מעשי גבורה נוספים ושבעטיים צוינו לשבח לוחמים נוספים ובהם ידידיה זוהר המפ"ל, שלמרות פציעתו נותר במקום והמשיך לטפל בפינוי מבלי לדווח על פציעתו. משה לוי, קצין החימוש של הגדוד שנפצע אף הוא והמשיך בפעולות החילוץ כשהוא מסרב להתפנות וסחב אלונקה עם פצוע על כתפיו כשהוא מדמם בעצמו. דובי המסו"ל שעוטר על תפקודו כמפקד הסוללה תחת אש ואף המג"ד ישראל שעוטר על מנהיגותו השקולה בקרב, ניהול הגדוד במשברי הלחימה ורוח היחידה שהקנה ללוחמיו.

את מאורעות אותו היום בגזרה קרובה לשדה התעופה, תיאר אחד מחיילי הגדוד בקטע מתוך יומן אותו ניהל במשך המלחמה. פרקי היומן הינם מסמך יחיד במינו שנרשמו בזמן אמיתי במהלך הקרבות ע"י אלכסנדר גולוקרוב, אז עולה חדש מברית המועצות ששימש כחובש קרבי בגדוד. הוא השתתף בלחימה לכל אורכה ואף בפריצה לתוך ביירות, כאשר בין הפגזה להפגזה, היה מעלה את חוויותיו על הכתב בשפה פשוטה וברורה. וכך תיאר את אשר אירע ב-4/8/82: "אני עומד בנגמ"ש ליד מקלע 0.3. הנה אנחנו חוצים את "קו הביטחון". מעכשיו כל בית הוא עוין. מכל חלון יכולים להעיף עלינו רימון. אילו רחובות צרים! ואיזה גובה של בניינים משני צידי הכביש! שבע, שמונה קומות בכל בניין כאשר המרחק בין הבניינים לא עולה על 10 מטרים… אבל עכשיו בביירות, אנחנו ממש בסכנה. אך מה קורה לנו? מאין האדישות הזאת? אין תשובה. אני אישית לא פחדתי לחטוף כדור בראש או אר.פי.ג'י. לא, פשוט הייתי צריך להסתכל כל הזמן למעלה, על הקומות העליונות בצד ימין של הכביש, כיוון שממנו הייתי צריך להגן על הנגמ"ש שלנו. אבל איך אפשר לתפוס במבט אחד את כל הקומות?… הגענו לבניין גבוה מאד, בן 10 קומות, שהיה צריך לשמש לנו כמחסה. כנראה שהמחבלים שמו לב לתנועה הרבה ופתחו באש על כוחותינו. עשרות פיצוצים בדקה, השמיים שינו את הגוון שלהם כל שנייה. פעם אדום, פעם צהוב…הכול רועד, החלונות רועדים… אנחנו לא השבנו באש. תחת אש תופת כזאת, עדיף להישאר מעבר למחסה ולא להוציא את האף החוצה. האוויר חם ומחניק, כולנו הזענו בשכפ"צים שלנו. אין אפילו טיפת משב של רוח, כולם עישנו בעצבנות. עם אור ראשון נפסקה ההפגזה, עכשיו תורנו לתת להם תשובה באש… צוות נגמ"ש הפיקוד – צביקה הנהג, רון המא"גיסט, חלימה החמש, ויטלי הקשר, אלכס החובש, שמעון הנהג הרזרבי וכמובן אבי המסו"ל – ביצע את הגיחה הראשונה בליווי של "וולקן" וטנק. ה"וולקן" ירה צרורות קצרים לכיוון הבניינים בהם היו אמורים להיות המחבלים, הטנק בחיפוי של ה"וולקן", גם הוא נתן את חלקו. תפקידנו היה לקבוע מאילו בניינים, חלונות וקומות, יורים עלינו… זאת הייתה טבילת האש הראשונה בחיינו, הדבר המפליא ביותר הוא, שבמקום המתח, הפחד וחוסר הביטחון, כולנו בלי יוצא מן הכלל, הרגשנו ביטחון רב… הרגשנו אפילו איזו שהיא תחושת הקלה וסיפוק, הצלחנו להרביץ כמה צרורות ולתפוס מחסה.

עכשיו, כאשר טבילת האש הראשונה כבר מאחורינו, יש לי פנאי והזדמנות לחשוב על כל מה שאירע היום. המלחמה לא נראית כפי שמתארים אותה בספרים או מראים בסרטים. לא כל מה שאנחנו קוראים ושומעים זה פרי דמיונו של הסופר, את הרגעים האלה צריך להרגיש".

הפלת מיג 21 תוך כדי לחימה קרקעית 

 במהלך מלחמת שלום הגליל, זכה להפלה הראשונה. ב-10 ביוני 1982 השתתפה סוללת וולקן, בפיקודו של סגן דובי אמיתי, בקרב קשה נגד כוחות מחבלים בכפר דוחה, ליד ביירות. תוך כדי הקרב, איתר סג"מ יואב ויינקרט מטוס מיג-21 סורי. הוא נתן התראה ברשת הפנימית של הסוללה. לוחמי הוולקן, שהיו עסוקים בחיסול מטרות קרקעיות, הפנו מיד את התותח ופתחו באש נגד המיג, כשהם סופגים בו-זמנית ירי מנשק קל ומטחי אר.פי.ג'י מצד המחבלים.

באותו רגע זיהה הכוון תמיר מור, מסוללת וולקן נוספת בפיקודו של רוני קוברטובסקי, את אותו המיג. גם כאן הפנו לוחמי הנ"מ, שהיו לאחר קרב קרקע קשה, את תותחיהם אל השמיים. שתי הסוללות ירו לעבר המטוס. הדרמה הזו ארכה 15 שניות בלבד. בסיומה הופל מטוס המיג-21 הסורי והסוללות חזרו ללחימה במחבלים.

גדוד 947 לאחר שחזר לכשירות, חזר אף הוא תוך שלושה חודשים למעגל פעילות הביטחון השוטף. שתי סוללות הוצבו בגבול לבנון, סוללה שלישית התפצלה בחלקה לאצבע הגליל, ובחלקה לאימונים. במהלך התקופה הזו ארגן מפקד הגדוד, איתן סתר שהחליף את ישראל שראל מיד אחרי המלחמה, את הקמת האנדרטה לזכר חללי הגדוד שנפלו במלחמה. היא הורכבה משרידי הנגמ"ש שהושמד בלבנון ולוח שיש עליו נחרטו שמות החללים. האנדרטה נחנכה במעמד המשפחות השכולות במאי 84 בעת העברת הפיקוד על הגדוד מאיתן סתר לידי ניסים דהן.

קו סגול

גדוד 947 החל את העשור השני תחת פיקודו של שמואל קרא שלימים סגר את העשור השני  כמפקד האגד. פעילות הגדוד בתקופתו התאפיינה בהמשך הפעילות בקו-סגול, תוך הקצאה קבועה של פלגה לגזרת החרמון. באותה תקופה נקלטו מערכות ראיית הלילה "שפע-און" שכללו את ה"טאס 6" והמט"ל. הגדוד עסק בפעילות של 6 חודשים בקו-סגול ו-6 חודשים באימון וללא פעילות בט"ש בשטחים. העבודה הייתה קשה והחיילים ברובם מחוסרי מוטיבציה. הקו היה חם מאד וכלל היתקלויות רבות, אירועים חריגים, מארבים קרקעיים וירי רב של "חובטים". האימון הגדודי שיפר לאין ערוך את מוכנות החיילים וכשירותם המבצעית בנהיגת נגמ"שים, פריסת פלגות, תנועות מבצעיות, חבירה לכוחות היבשה והאוויר ובעיקר בכינון וירי.

את מקומו של שמוליק קרא תפס ב-1987 יאיר דורי (לימים מכהנ"ם). בתקופתו אירע "ליל הגילשונים" שבעקבותיו הוקפץ כל הגדוד צפונה לקו. גם תחילת האינתיפאדה לא הסיטה את הגדוד מן הקו בו נשאר כ-8 חודשים. יאיר דורי הנהיג משמעת קשה בקרב חיילי הגדוד. מסדרי הנפת דגל בכל בוקר, הופעה מסודרת של החיילים ובעיקר של חיילי המפקדה במחנה בקלע. במקביל ערך המג"ד ימי ספורט ופעילויות חברתיות שהעלו את מוראל היחידה והמוטיבציה. הוא דאג להעביר את סוללת המפקדה אימון חי"ר מלא שהעלה את רמת חייליה והמוטיבציה שלהם באופן ניכר.

ב-1988 נכנס לתפקיד המג"ד אבי קרנכל. אבי עבר כמעט את כל מסלול קידומו בגדוד. הוא החל כמפ"ל אצל איתן יריב, המשיך כסמסו"ל וכמסו"ל, והיה הקמב"ץ בשל"ג אצל ישראל שראל. בהמשך כיהן כסמג"ד וכמג"ד. לאחר השהות הארוכה בצפון, החל הגדוד לשרת בעזה שם התמקם במחנה אל-קובה, לאחר ביקור קצר להרגעת הרוחות בהתפרעויות ההמוניות בחברון.

פעילות הגדוד בעזה יצרה מצב בו לא שהה הגדוד כמעט בכלל במחנה הקבע שלו בקלע, וכתוצאה מכך התקשה הגדוד בהחזקת בסיס הקבע שלו, עד שבשלב מסוים נשקלה האפשרות "להזדכות" עליו. מאפיין נוסף בתקופת פיקודו של אבי היה הקמת מוצבי הנ"מ החדשים בקו-סגול, או ליתר דיוק- העברת הסוללות למוצבים החדשים. עד לתחילת הפעילות בקו-סגול ב-1988, ישבה סוללה אחת במוצבי "שושן" ו"נרקיס" והשנייה ב"חממה" ו"יסמין". לאחר מכן שונו המיקומים וסוללה אחת עברה ל"חממה" ו"נרקיס" בעוד השנייה עוברת ל"טוליפ" ו"לילך", כאשר ב"עולש" וב"ציפורן" ישבה סוללת 20 מ"מ.

במקביל החלה קליטתו של ה"בלוט", שלמעשה גרם לשינוי ניכר בראיה המרחבית, האווירית והקרקעית לכל אורך קו הגבול. ה"בלוט" גרם לביסוסן של הפלגות בקו ולהכרתן ע"י כוחות החי"ר ושאר הכוחות המסייעים. שיתוף הפעולה היה מושלם והפלגות היו יוצאות גם למארבים חודרים רבים ומגוונים. מבחינת האימונים, למרות ירידת הגדוד לתע"ם חברון ועזה, המשיך הגדוד להתאמן בתקופה הקצרה שהוקצתה לו לשם כך. האימון כלל השתתפות בתרגילי אוגדה, תרח"טים עם 188 וחטיבה 7, וכמובן אימונים ברמת הצוות, הפלגה והסוללה.

בספטמבר 1990 החליף יוסי הורוביץ, בעבר מג"ד 946, את אבי. בתקופתו החלה קליטת ה"ברקן" שכן יוסי היה מפקד הקבוצה שיצאה לארה"ב להשתלם במערכות ה"סטינגר". הוחלט אז להציב שתי סוללות "ברקן" בחרמון במצפה שלגים (מצפ"ש) וב- נ"ג 2070, במקום פלגת ה"חובט" שנשארה ב"ישראלי". כך גובש תו"ל חדש ונקבעו כללים חדשים לתעסוקה במקום זה.

כתוצאה מהחלפת מערכת הנשק על ההר, שונו כל ההגדרות והפקודות שהיו קשורות לירי בחרמון ולביצוע תעסוקה מבצעית. סוללת ה"ברקן" החדשה קיבלה גיבוי מלא מהמג"ד וניתנו לה כל האמצעים שיכלו להינתן אז על מנת לאפשר לה להתאמן ולשפר את עצמה, ואף לעסוק בחידושים ופיתוחים לתו"ל שהיה מוגדר אז ל"ברקן". האימונים התרכזו בפיתוח הכושר הגופני וכוח הסבל של הלוחמים באמצעות מד"סים ומסעות רבים, וגם בפיתוח כוח "ברקן" מנוגמ"ש, פעילויות שהיו חדשות ולא מוכרות עד אז במערך הנ"מ.

שאר הסוללות המשיכו בפעילותן הרגילה – שישה חודשים קו-סגול וחודשיים וחצי עד שלושה בעזה ואימון גדוד, כאשר סוללת ה"ברקן" שרתה בעזה ועזרה בקו-סגול כשהיא תופסת במקביל גם שני מוצבים בחרמון.

המג"ד הבא היה סעדיה אבידן. אבידן קיבל את הפיקוד על הגדוד ביום ה' 12/9/91 ועל כניסתו לתפקיד הוא סיפר: "את הגדוד קיבלתי ביום חמישי ולאחר טקס קבלת הפיקוד ב'קלע' ומסיבה בבית החייל בחיפה, יצא הגדוד לחופשת שבת. ביום ראשון התחיל הגדוד תעסוקת שינוי ייעוד במחנות המרכז בעזה. התעסוקה התאפיינה בטיפול בהפרות סדר במחנות הפליטים אל-בורייג', נוציראת, מוע'זי ודיר אל בלח וניסיון לפיגועים בצירי התנועה הראשיים (ציר "טנצ'ר" – ציר האורך הראשי של הרצועה וציר "אגוט"- ציר הרוחב הראשי המוביל מכיסופים לגוש קטיף). הפיגועים החלו ביידוי אבנים לעבר כלי רכב נוסעים, דרך יידוי בקבוקי תבערה ועד לניסיונות ירי. הימים היו ימי חגי תשרי והייתה רגישות רבה להבטחת שלומם של תושבי גוש קטיף בתנועתם על גבי הצירים.

האירוע המרכזי שסביבו ועד לקיומו געשה הרצועה היה ועידה בין-לאומית לשלום במדריד, שהתכנסה ב- 30 באוקטובר 1991. לקראת ועידת מדריד תוגבר הגדוד בצוערי בה"ד 1, שפטרלו  לצדי הצירים הראשיים. במהלך ימי הועידה היו תהלוכות ענק, והחשש היה שהמפגינים יגלשו לציר הראשי ויחסמו אותו. חשש זה לא התממש כיוון שבכל כניסה למחנה פליטים הוצב כוח שלנו בשילוב עם צוותים ממג"ב, עפ"י פקודת "קווים אדומים" שיישומה בשטח הבטיח שההמון לא יתקרב לציר התנועה הראשי "טנצ'ר".

חלק מן הפעילויות הנוספות בהן עסקו חיילי הגדוד בתע"ם, היו מעצר מבוקשים. על כך המשיך אבידן וסיפר: "הפעילות למעצר חשודים, שנערכה בשיתוף עם השב"כ, נערכה בעיקר בלילה. זו הייתה משימה מועדפת ע"י החיילים והקצינים הצעירים. תפיסה של חשוד והבאתו למעצר זכתה להערכה בכל הרמות ואם נתפס אמל"ח יחד אתו,על אחת כמה וכמה.

כאנקדוטה, אזכיר שבוקר אחד, החמ"ל קיבל דיווח לא ברור על יידוי אבנים/זריקת מטען צינור על מכונית מסוג סובארו בצבע לבן שנסעה בסמוך למפג"ד. הקפצתי את חיילי החפ"ק ומיד יצאנו לדרך. את מי אני פוגש במקום האירוע בתור נהג הסובארו? לא אחר מאשר את אל"ם (מיל') ישראל שראל. שאלתיו לשלומו ומה מעשיו בגזרה … עולם קטן "!

לאחר תקופת התעסוקה ברצועת עזה, עלה הגדוד לתעסוקה בצפון. תקופה זו הייתה לא פשוטה ואף עליה הרחיב אבידן: "הפעילות הנייחת בקו הייתה קשה,ארוכה ושוחקת, וחייבה אותנו ליזום פעילות חודרת, שמעבר להגיון המבצעי הצרוף שבה, היו לה מטרות משנה כמו:  גיוון אופי  הפעילות ו"שבירת" השגרה, ולא פחות חשוב – מתן התנסות מבצעית לכלל הלוחמים ומפקדי הפלגות הצעירים בפעילות מבצעית בשטח עוין, על כל הכרוך בכך.

ברקע צריך לזכור ששינוי המבנה הארגוני של הגדוד כתוצאה מקליטת טילי ה"ברקן" צמצם בשליש את כוח ה"חובטים" ללא שום יתירות, למעט סבבים פנימיים של פלגה מכל סוללה. באופן זה, שתי פלגות היו ערוכות דרך קבע בקו והפלגה השלישית משמשת לסבב חופשות, או לאימון מכין לקראת כניסה לרצועת הביטחון או לאימון שמירת כשירות נ"מ.  על אף העלייה באיום הנ"ט , עשינו מאמץ עילאי להכניס פלגה בתדירות של אחת לשלושה שבועות (מותנה במזג אויר ובאישורים המתאימים מחטיבה 769 וממח' מבצעים), לפעילות חודרת ברצועת הביטחון, לפרק זמן של עד 72 שעות. פעילות זו חייבה אימון הכוח וביצוע תרגולות רלבנטיות לאזור הביטחון ומודלים, הכנת הכלים (ביקורות טכניות של חמשים, טכנאים ומכונאים בכירים מהמפג"ד), ביצוע ירי ניסוי כלים, ביצוע תחקירים לפני כניסה ולאחר יציאת הכוח עד רמת המח"ט, וכל זאת תחת  חוסר חמור בלוחמי "חובט".

במהלך התעסוקה ב- 17/02/92 , יום לאחר חיסולו של מזכ"ל החיזבאללה , השייח' עבאס מוסאווי, ספגנו מטח חזק של טילי "קטיושה" שנפלו לאורך מוצבי הקו וכן בעיר קריית שמונה. בנס לא היו נפגעים. היה זה מטח ה"קטיושות" הגדול ביותר עד אז. אני זוכר  שנפילת הקטיושות תפסה את כל פורום המפקדים בחטיבה בדיון אצל המח"ט כשלפתע נשמע פיצוץ די קרוב. הסתבר לאחר בדיקה קצרה, שאחת מהקטיושות נפלה בקרבת הגדר של מפח"ט 769 .

החורף בתחילת 92' מוצא אותנו עם 2 יחידות אש "ברקן" במוצבי החרמון. השלג נערם והלך ובמוצאי שבת אחד של חודש ינואר, עת הייתי תורן, קורא אותי אלוף הפיקוד לרשת הקשר ומודיע על פינוי מיידי של מוצב 2072. מפקד יחידת האש, למיטב זכרוני, סג"ם פרנסיס, קיבל הנחיה לפנות את המוצב במהירות האפשרית. הוא  ארגן את חייליו עם הציוד המינימאלי כמו במילוט, כולל טילים כמובן, והעלה את חייליו ל"חתול שלג" בטרם תגיע הסופה החזקה שתכסה את המוצב לחלוטין. הצוות במצפ"ש (מצפה שלגים) גם הוא התפנה, כאשר מאחור הושארו הנגמ"שים, שדי מהר נקברו מתחת לשלג . יחידות האש חנו במפג"ד בקלע בכוננות ורק בחודש אפריל 92', עת החל השלג להימס, חזרנו למצפ"ש כדי לבדוק "מה נשאר". אני זוכר שגובה השלג בדרך הגישה למצפה שלגים הגיע לכדי 6-7 מ' גובה! מוצב 2072 נפתח מספר חודשים מאוחר יותר. ברמות נפתלי תפס אותנו השלג מתניידים ע"ג נגמ"שים כדי להעביר אספקה למוצבי "עולש" ו"ציפורן", שהדרכים אליהם היו חסומות".

במקביל המשיכה קליטת סוללת ה"ברקן", פיתוח תו"ל ה"ברקן",יישומו והטמעתו. אבידן קיבל את הסוללה לאחר אימון הסבה ותעסוקה ב"משולש הגבולות" בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. לאחר תקופת התעסוקה הראשונה באזח"ע, נכנס הגדוד במלוא המרץ להגדרת הכשירויות ולמתן תוכן להם. המסו"ל – סגן יוני סעדיה (לימים סיידה מרום ומג"ד 947), קצין איכותי, עצמאי ויוזם, פעל באופן נמרץ להבאת סוללתו לכשירויות הנדרשות באמצעות סדרת ניווט, סדרת כושר בוינגייט, סדרת חי"ר במתקן האימון באלייקים,  סדרת הסוואה תוך הסתייעות ביחמ"ם אוגדה 36 , השתלבות בסדנאות חיט"ן (חילוץ טייס נוטש) ובתרגיל "נטע", אימון הטסה במרא"ה (מרכז אימון הטסה) בבח"א 8, השתלבות עמוקה בתרגיל יבשה, והכל במקביל לתע"מ 2 י"א בחרמון. בהיבט הארגוני וההצטיידות, לסוללה הייתה 'אמל"חיה' והודות ל"אספקה שוטפת" של חומרי גלם ע"י מפקד האגד, וֹוָה (זאב צוק-רם), הסוללה צוידה במיטב הציוד כנדרש. במקביל נקלטו נגמ"שי הברקן הייעודיים. התפתחה תחרות בריאה בין סוללות הברקן של המערך, ובכל ביקור של מכהנ"ם, הוצגו פיתוחים שונים. זה הביא את מכהנ"ם לכנס את כל המסו"לים במערך לדיון בראשותו, כדי להתרשם מכלל הפיתוחים ותוך ניסיון ליצור אחידות. בולטוּת הפיתוחים של הסוללה ניכרה היטב באותו דיון.

עם סיום תפקידו כמג"ד 947, סיכם אבידן: "סיימתי את תפקידי בתחושה של סיפוק וגאווה המהולה בשחיקה עצומה. תחושה זו נבעה מביצוע רצף משימות כמעט ללא הפסקה, בעיקר תעסוקות בט"ש בצפון ושינוי ייעוד באזח"ע במשך שמונה חודשים בשנה ! כמו כן, היה זה אתגר פיקודי ומקצועי בגדוד שלפי עניות דעתי השרות בו הוא הקשה ביותר במערך הנ"מ".

בסיכומו של דבר, השינויים שחלו אז בגדוד 947 היו הפסקת השתתפותה של סוללת ה"ברקן" בתעסוקת קו-סגול, כאשר בכך התפנו יותר חיילים ממנה לאימונים, למעט שני הצוותים התורנים שישבו בחרמון. כן הובא צוות "רמית גילשונים" לקו-סגול ונרכש ע"י הגדוד היחצ"ג החשמלי המכוון אוטומטית את מערכת ה"בלוט". בנוסף, הסתיים לבסוף שיפוץ בסיס 'קלע' והפך למחנה הקבע של הגדוד.

הקמת סוללות ברקן ("סטינגר")

באמצע שנת 1990, נכנסה מערכת טילי נ"מ קצרי טווח חדשה שעשתה מהפך בתחום הנ"מ הטקטי. היו אלו טילי ה"סטינגר" שנכנסו לשירות והחליפו את טילי הכתף האישיים מסוג "רד-איי" – "בזק" שהיו בשימוש עד אז.

ה"ברקן" היווה מהפך בנ"מ מבחינת יכולות מבצעיות. הטיל ניתן לנשיאה על הכתף ולפריסה בכל מצב קרב ומהווה כלי עזר מצוין לכוחות היבשה. ה"ברקן" נקלט כסוללות נוספות על סוללות ה"חובט". בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדודים 66 ו-947, ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.

טיל כתף "ברקן" (סטינגר)

המחבט נכנס לשירות מבצעי

המחבט, מערכת נ"מ מתנייעת, שילוב של תותח הוולקן, טיל הסטינגר ומכ"ם "רמית", נמסר כאב-טיפוס ראשון למערך הנ"מ בשלהי שנת 1995. בינואר 1998 הושלם תהליך הקליטה המבצעית של המחבט ע"י גנמ"מ 66 בהצלחה רבה. ייעודו של המחבט היה השמדת מסוקים ומטוסים מנמיכי טוס בלחימה, ועצירת גלשונים וכדורים פורחים, שאיימו לחדור לשטח ישראל – בשגרה.

המחבט בשעתו היה נשק הנ"מ מהיחידים בעולם המשלב טיל ותותח בצריח אחד, ונחשב לאחד ממערכות הנ"מ קצרות הטווח הטובות בעולם.

המחבט, שתוכנן ויוצר במפעלי מב"ת של התעשייה האווירית, מבוסס על שיפור של נגמ"ש הוולקן, שהוסר ממנו המכ"ם והורכב במקומו פוד מיוחד הנושא ארבעה טילי סטינגר. מכ"ם הוולקן, שמשמש רק למדידת מהירות ומרחק המטרה לקראת ירי, הוחלף במערכת ממוחשבת, המסוגלת לקבל תמונה אווירית ממכ"ם אזורי, החולש על רדיוס נרחב. באופן זה היו יכולים חיילי המחבט לגלות מטוסים באוויר מטווח גדול, ולא להסתמך על גילוי בעין בלבד.

במחבט הותקנו גם אמצעים אלקטרו-אופטיים משוכללים, שכללו כוונת חדישה ומצלמת וידאו המותקנת על הצריח. במחבט הותקנה גם מערכת GPS לניווט וערכת תחקור צמודה. ערכת התחקור הקליטה אוטומטית את המתרחש על מסך המכ"ם ואת פעילות הצוות, בכל פעם שהמחבט עבר לכוננות ירי.

גדוד 66 היה גדוד המתנייע הראשון לעשות את ההסבה לכלים החדשים אשר החלה ב-1997 כאשר כשנה לאחר מכן הוסב גם גדוד 947.

בפברואר 1999 עבר ה"מחבט" את טבילת האש הראשונה שלו בקו לבנון, אמנם באמצעות התותח, אך כמערכת חדשה. בחשכת הליל, זוהו בוודאות שני מחבלים בטווח של כשני ק"מ, כאשר הם מניחים מטעני חבלה כבדים. מח"ט הגזרה הגיע למוצב הנ"מ, ראה באמצעי הראייה של הנ"מ את המתרחש ונתן אישור פתיחה באש. מפקד יחידת האש ב"מחבט" הורה לכוון לירות בצרורות של עשרה פגזים. בסך הכול נורו כ-200 פגזי "וולקן", ולפחות אחד מן המחבלים נפגע. בכך נמנע פיגוע כבד.

שיגור "מחבט"

קו כחול

(מתוך ראיון שנערך עם גיל שלו, 14 ספטמבר 2016; אתר צה"ל – "בין "הקו הכחול" ל-1701: המושגים מאחורי יחסי ישראל-לבנון")

ה"קו הכחול" הוא הכינוי לקו הגבול הבין-לאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטני" בשנת 1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים.

"הפעילות על הקו הכחול נמשכה לאורך שנים ארוכות", מספר גיל שלו, מי שכיהן כמג"ד 947 וכמפקד אגד 168 בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "מערך הנ"מ היה פרוס לאורכו משנת 1981, כאשר האיום המרכזי היה איום הגלשונים או איום "שק עור", מילת הקוד לבלונים, כדורים פורחים ומזל"טים. הנ"מ היה פרוס לאורך הקו כתעסוקת שגרה לאורך שנים ארוכות".

הפריסה לאורך הקו הכחול הייתה של אגד 168 על יחידותיו השונות וזאת בנוסף ליחידות אחרות שקלט מאגדים אחרים. לאורך קו הגבול נפרסו בעיקר וולקנים, חובטים, תותחים 40 מ"מ, 20 מ"מ, 23 מ"מ, גדודי מתנייע סדיר ומילואים, מאבן גבול 4 וקו ראש הנקרה ומוצב יונית, ועד מורדות החרמון (רג'ר) בואכה מורדות הר דוב.

"זאת הייתה אחת הפעילויות הכי קשות והכי מאתגרות", נזכר שלו. "עיקר ההתמודדות היא מול שגרה, מול אויב שבוחר מתי לבוא ועיקר הקושי היה לשמור את הכוחות ערניים ודרוכים. זה היה מתיש ולא פשוט, והיו לא מעט אתגרים ותוצאות חיוביות".

"אפשר היה לבחור לשבת ולבצע רק את המשימות הללו, ואפשר היה להיות משולב יחד עם העבודה של צה"ל ובמילים אחרות – לקחת אחריות", מציין שלו. "הבחירה, הייתה באפשרות השנייה, כלומר בלקיחת חלק בלתי נפרד מן ההוויה הכי מבצעית בצה"ל. בגזרות הללו פעלו גדודי חנית ומפקדים בכירים ביותר. מפקד האוגדה היה מופז, המח"ט – גבי אשכנזי, הסמח"ט – אלעזר שטרן ואנחנו, שהיינו כל הזמן איתם כולל בצוע מארבים מתוכננים בדרום לבנון ע"י הוולקנים."

"זה הפך אותנו לחיילים טובים יותר, ללוחמים טובים יותר ולא להפוך להיות "צבא אחר", מספר גיל שלו. "היינו ביחד, בתורנויות המטבח, ורשימת השמירה".

המשימה המרכזית של מערך הנ"מ באותה גזרה הייתה מול איום השק עור, מצד ארגונים כמו אחמד גיבריל, כאשר התקרית המוכרת ביותר הייתה זו של ליל הגלשונים, ב- 25 נובמבר 1987. שלו היה אז קמב"ץ 947. הגדוד ירד בדיוק שבועיים לפני זה מתעסוקה רצופה של 8 חודשים כאשר סוללה אחת נשארה בגזרת רכס רמים – מנרה.

עד מהרה התברר שבוצעה חדירה של גלשון ממש באזור מחנה גיבור, גזרה שבה לא היה נ"מ. לדברי שלו, ההערכה הייתה שהאויב ידע היכן נוכחות הנ"מ לוקה בחסר ומשם חדר.

בעקבות אירוע ליל הגלשונים שונתה ותוגברה ההערכות. עם עד אז היה רק פרוס רק גדוד אחד, הרי שלאחר אירוע הגלשונים תוגבר המערך בגדוד שני. ואולם חרף התגבור בגדוד שני, עדיין יכולות הגילוי והיירוט היו לא פשוטות ומוגבלות יחסית, הן בשל מגבלות מערכות המכ"ם בגילוי מטרות בעלות שח"מ (שטח חתימת מכ"מ) נמוך מאוד, והן בשל הטווחים המוגבלים של מערכות הנשק. המכ"מים עברו התאמות ממכמ"ים רגילים למכ"מים לגילוי גלשונים, עם הורדת ספים, מצב שהוביל, לדברי שלו, להתראות שווא רבות.

לדעת שלו, ריכוז מאמץ זה נשא פרי חרף הקשיים. גורמי מודיעין בכירים העריכו בשעתו שהאויב ביטל משימות ותכנונים בגלל נוכחות הנ"מ.

ההערכה הייתה שהחיזבאללה צופה מקרוב בנעשה בקו הגבול ועל כן נעשו כל העת מאמצי שבירת שגרה, שינויים בעמדות פריסה, ייצור של דמאים, ירי מייצר נוכחות וכו', בשילוב עם חטיבה 769  ו- 300 בגזרת אוגדת הגליל, בתאום ובעבודה משולבת.

"הפעילות הזאת נמשכה למעשה עד אחרי מלחמת לבנון השנייה והיא גבתה לעיתים מחירים לא פשוטים", מציין גיל שלו. "ההתכוננות והדריכות חייבה אותנו להיות מקצוענים בשטח, ללמוד את השטח, לעשות פעילות, לנוע ממקום למקום והיא אשר גרמה לעיתים לתקלות שגבו מחיר בחיי אדם. כשאתה מתכונן, ועושה סיורי אתרים ע"מ לבדוק עמדות, ונוסע פעמים רבות, עלולות להיגרם טעויות. כך למשל נגרמו התהפכויות של ג'יפים ורכבים במסגרת פעילות מבצעית וגם תאונת נגמ"ש, שגבו מחיר יקר של חיי אדם".

עיקר הנטל בפעילות הקו הכחול הוטל על הגדודים הסדירים, 66 ו- 947 שהיו אז גדודי וולקן ומאוחר יותר מחבט ואחר כך מחבט וסטינגר, ועל גדוד 946, גדוד צ'פארל (דרקון) שעד שנת 1999 היה שייך לאגד 167 והפך לאגד 168 שגם כן נשא בנטל, כל זאת לצד גדודי מילואים נוספים שהחזיקו קווים שלמים. רוב הפעילות הייתה לאורך הקו, אך הייתה גם פעילות חוצת גדר.

ב-8 למאי 2003 הופסקה הפעילות המבצעית של מערך ה"דרקון" בצה"ל במסגרת תוכנית "נקודת מפנה" אשר באה לתת מענה לאילוצים תקציביים והצורך לבצע שינויים ארגוניים בחיל-האוויר ובמערך הנ"מ. את סוללת הברקן של גדוד 946 קיבל גדוד 947 שנקראת 947 ד', הגדוד קיבל סוללת גילוי (שתי רמיות מגדוד 946).

לבנון השנייה

(מבוסס על ראיון שנערך עם אל"מ במיל' גיל שלו, 14 ספטמבר 2016)

מלחמת לבנון השנייה, הייתה מלחמה שניהלה ישראל נגד ארגון חיזבאללה בקיץ 2006. במהלכה נורו לעבר יישובי צפון מדינת ישראל למעלה מ- 4000 רקטות והיא במידה רבה נתקבעה כמלחמה הראשונה שבה העורף היה בחזית, ושהיה נתון לפגיעה בהיקף רחב, כבר מימיה הראשונים של המלחמה.

עיקר תשומת הלב בשנת 2006 הייתה על הנעשה בעזה ובשדרות, ופחות על מה שקורה בצפון. גדוד 947 קיבל משימה באותה שנה לבדוק מכ"ם ישן מסוג QG, ולהציב אותו בדרום למטרת איכון יציאות ונפילות. ואכן צוות של חיילים מגדוד 947 נשלח דרומה והקים בנחל עוז סוללה קטנה."

ביום הראשון של המלחמה, בעשירי ביולי, מורה  מפקד האגד אל" גיל שלו להעלות את המכ"ם צפונה להר מירון לצד מכ"מים נוספים על מנת שיספקו התראה עבור פיקוד העורף.

גדוד 947 יושב בשטחים, וסוללה בחרמון לבט"ש.

תעסוקת שינוי יעוד לצד משימות ייעודיות ואימונים

הגדוד המשיך גם בשנים אלו את פעילותו בתחומי התעסוקות והאימונים, הן בתחום הייעודי בצפון והן בתחום התע”ם בשינוי ייעוד מול הפלסטינים בגזרות השונות. גם 947, כגדוד 66 לפניו, עבר את ההסבה מ-"חובט" ל-"מחבט" וכמוהו קיבל אל שורותיו כאמור סוללת "ברקן" מגדוד 946 שנסגר. סוללה זו הפכה להיות סוללה ד' ובסופו של דבר בשנת 2007, ירדה סופית מן הסד"כ, שוב ביחד עם אותה סוללה ד' המקבילה מגדוד 66.

עיקר הפעילויות המבצעיות המשמעותיות שהגדוד היה מעורב בהן היו דווקא בהקשר שינוי הייעוד.

במבצע "בדק בית" שהיה בין ה-16 ל-19 בינואר 2005, ביצע הגדוד פעילות עקב שלושה מקרי רצח שאירעו בישובי התפר באזור חטיבת יהודה – בישוב נחושה, בחניון אידנה ובבית גוברין.

המבצע ארך כ-60 שעות וכחלק ממנו פשט גדוד 947 על מרחב בית עווא, דיר צ'מת, אל-כום, א-סמיה, א-סיכה ואל מג'ד. במהלך הזה עצר הגדוד מבוקשים, פגע בגורמי פח"ע ובגורמים פליליים, אסף מודיעין, איתר אמצעי לחימה וצמצם את מעבר השב"חים לתחומי מדינת ישראל.

אירוע נוסף התרחש בכניסה לשטח דהריה, דרומית לחברון, בהיתקלות בצומת הדס. ב-3/2/05 בסביבות השעה 20:00, יצא סיור ממוצב אשכולות שבדרום הר חברון, למשמרת על גבי ג'יפ "סופה" קל. הסיור פיטרל בגזרה כשמשימתו הייתה מניעת אירועי פח"ע בגזרת הסוללה והגברת תחושת הביטחון בקרב תושבי הסביבה.

על האירוע סיפר סרן לידור לבקובסקי שהיה מסו"ל "דורס" בגדוד: "במהלך הפטרול הגיע הסיור לצומת הדס בה היה עליו להסתובב כדי להימנע מכניסה לשטח הפלסטיני. תוך כדי הסיבוב, נפתחה לעברו אש ע"י שני מחבלים מרובי M-16" " ו"קלאשניקוב". ממכת האש הראשונה נפגע מפקד הסיור בכתפו ואחד החיילים שישב מאחור נפגע משני כדורים בבטנו. בנוסף נפגע גם מכשיר הקשר שבג'יפ. המפקד פרק את חייליו מן ה-"סופה", אלו קפצו מן הרכב והשיבו באש לעבר הנקודה ממנה צפו את הירי. המחבלים ניסו לשפר עמדה לעבר החיילים במטרה לחסלם, אך האש שהשיבו החיילים פצעה כנראה את אחד מהם וגרמה להם להסתלק מן המקום באמצעות רכב מילוט שהמתין להם. אחד החיילים חילץ את מפקד הסיור הפצוע אל מעבר ל-"סופה" וביצע לחיצה על העורק הראשי בכתף, שהצילה את חייו. עם סיום הירי הזעיקו החיילים סיוע והמפקד הזעיק אותי. החפ"ק שלי וחפ"ק המג"ד יצאו לעבר נקודת האירוע בידיעה ברורה כי אנחנו הולכים להיתקלות. במהלך הנסיעה זיהיתי רכב פלסטיני נוסע לקראתי במהירות ומהבהב לי באורותיו, כמו כן זיהיתי כי הבחור שיושב ליד הנהג, נושא נשק. באותו רגע אמרתי לנהג שלי לעצור ובמקביל דרכתי את נשקי. שנייה נוספת עברה וגיליתי מולי את אחד מחיילי שנופף לי בנשקו מתוך הרכב הפלסטיני. לאחר שהתעשתתי, זיהיתי את מפקד הסיור ששכב פצוע במושב האחורי כשהוא מכוסה כולו בדם. הסתבר שהחיילים זיהו רכב פלסטיני שנכנס לצומת, עצרו אותו, הורידו ממנו את נהגו ופינו עצמם לכיוון המוצב.

החיילים המשיכו למוצב ואני יחד עם החפ"ק וחפ"ק המג"ד, המשכנו אל נקודת ההיתקלות שם פתחנו בסריקות מקיפות לאיתור המחבלים אך ללא הצלחה. המחבלים נתפסו בסופו של דבר לאחר מספר חודשים בחברון לאחר מעקב מודיעיני.

החיילים הפגינו חתירה למגע ברדתם מן הרכב ובהשיבם אש אל תוקפיהם, אחווה ורעות בחלצם את חבריהם הפצועים תחת האש ויוזמה ברוכה בחילוץ ובפינוי. על חלקם באירוע זכו החיילים בתעודות הוקרה מאלוף פיקוד המרכז ומפקד חיל-האוויר.

כחודש וחצי לאחר מכן, ב-22-23 למרץ, נערך מבצע המשך ל"בדק בית" בשם "רגל דורסת". גם הפעם פשט גדוד 947 על האזורים בהם פעל במבצע הקודם ושוב עצר חשודים, איתר אמצעי לחימה ואסף מודיעין.

מאז פברואר 2007 מפקד על הגדוד סא"ל ארז אלימלך והוא מספר: "תקופת העברת הפיקוד על הגדוד התאפיינה בשינוי משמעותי ואפילו דרמטי בצבא כולו וממילא גם בגדוד. היו אלה ימי הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה.

בעת המלחמה שהה הגדוד בפעילות מבצעית בגזרת איו"ש – חטמ"ר עציון. הגדוד סיים אך זה פעילות חריגה באורכה, תקופה של כשנה בפעילות עימות מוגבל ומלחמה בטרור. במהלך התעסוקה באיו"ש, הוקפץ הגדוד לרמת הגולן ופרס במשימת הגנת שמי המדינה, לאור חשש ממעורבות סורית במלחמה בלבנון.

מיד עם סיום הפעילות באיו"ש, הועבר הגדוד למשימתו העיקרית והיא הגנת שמי המדינה בקו לבנון. פעילות זו אינה מובנת מאליה לאחר שהות כה ארוכה מחוץ למעגל הנ"מ ולכן התאפיינה בפעילות מאומצת של חזרה לכשירות, בעיקר בציר היירוט.

בד בבד עם עליית הגדוד צפונה, החלו גם ההכנות לפעילות המרכזית בשנת 2007 והיא שיפור המוכנות לעימות אפשרי עם סוריה, עימות שיעד המוכנות אליו הוגדר לקיץ 2007. לפעילות ניתן שם קוד "אריה שואג" ואכן עברה כשאגה רמה בכל יחידות הצבא. הגדוד ביצע אימון גדודי ראשון מזה שנים במתכונת אחודה ומרוכזת באימון שהתקיים ברמת הגולן, מרחב הלחימה של הגדוד, והסתיים במופע מרכזי, תרגיל אוגדה 36, האוגדה האם.

מופע אימון מרכזי נוסף התקיים במהלך יוני 2007 בשם "רגעי קסם". במופע שוגרו 15 טילי "ברקן" והשתתפו בו כל גדודי האגד – 66, 947, ינמ"ם ביסנ"ם, 203 ו- 5729. הטילים שוגרו על מטרת RPVT, שיוצרה במיוחד עבור הניסוי הנ"ל ומדמה את מל"ט ה"אבאביל". פעילות האימון בוצעה תוך הדגשת מרכיבי המוכנות וכשירות המסגרות הלוחמות.

במסגרת הניסוי, הוחלט לבחון את כשירות לוחמי ה"ברקן" במבחן מצב מדמה אמת. לשם כך, הוזנק כוון מהחרמון, לאחר שהוער משנתו והוטס במסוק לשדה הניסוי, בלא לדעת לשם מה. עם ההגעה לשטח הניסוי, הועמס הלוחם בטיל חי ובציוד קרב, נשלח לריצה של מספר קילומטרים ובסיומה נכנס לעמדת אש. רק בשלב זה הוגדרה לו המטרה, ולא נותר לו זמן רב להתכונן להגעת המטרה. משזו הגיעה, כעבור זמן קצר, נורה הטיל ופגע. היתה זו הוכחה לרמת הכשירות של לוחמי ה"ברקן" באגד.

הרמה המקצועית אליה הגיעו הלוחמים בסוף האימון הייתה גבוהה מאד ובאה לידי ביטוי במבחני הרמה המערכתיים שנערכו באותה תקופה.

סוף השנה התאפיין בסגירת מעגל וחזרה לפעילות מבצעית באיו"ש, פעילות אותה מבצע הגדוד גם בתחילת השנה הנוכחית, שנת 2008. הגדוד זכה לשבחים רבים ממפקד האוגדה וממח"ט עציון על הישגיו המקצועיים וניצחונותיו המבצעיים. בין השאר סיכל הגדוד ניסיון העברת חומר נפץ הודף לייצור "קסאם" לרצועה ע"י חוליית טרור, ותפיסת חוליית טרור נוספת על נשקה ותחמושתה שהייתה בדרך לביצוע פיגוע.

בימים אלה מתחיל הגדוד לעסוק במשימתו העתידית – המעבר הצפוי למערכות נשק מתקדמות ולמשימת יירוט הרק"ק, משימה אותה עתיד לקלוט האגד בשנים הקרובות.

הפיקוד על הגדוד בתקופה מורכבת זו, תקופה המאופיינת בשונוּת רבה בין משימות הגדוד, תוך איום מתמיד של סגירת הגדוד והבנה כי מערכת ה"ברקן" נמצאת בסוף דרכה, מהווה אתגר פיקודי ומנטאלי עצום. ההשפעה ניכרת על הלוחמים, תומכי הלחימה ובעיקר עלינו המפקדים. זהו אתגר אותו אנו מבצעים מתוך אמונה עמוקה שתפקידנו כלוחמים נגזר מעצם היותנו אזרחי המדינה שהאיום על קיומה עדיין לא הוסר, וכנראה שילווה אותנו עוד לא מעט גם בעתיד. זהו מקור כוחנו ומושא גאוותנו".

כיפת ברזל

מערכת כיפת ברזל נכנסה לפעילות מבצעית (שנקראה רשמית "ניסוי מבצעי") בסוף מרץ 2011, אף על פי שהפיכתה למבצעית טרם הושלמה באופן מלא.
ב-27 במרץ 2011 הוצבה לראשונה סוללת "בזלת" של היחידה באזור באר שבע. ב-4 באפריל 2011 הוצבה גם סוללת "אידו" בשטח אשקלון. במערכת הביטחון הודו כי נותרו עוד מספר שבועות עד לבשלות מבצעית, אך עקב ההסלמה באזור הדרום והלחץ הציבורי הוחלט להקדים את לוחות הזמנים ולהציבה כ"ניסוי מבצעי" בתהליך הכשרה. ב-31 באוגוסט הוצבה סוללה שלישית ליד אשדוד.
ב-7 באפריל 2011 הצליחה המערכת ליירט לראשונה רקטת גראד שנורתה מרצועת עזה לעבר אשקלון. מאחר שהמערכת זיהתה את המיקום המדויק של נקודות השיגור, היא איפשרה לחיל האוויר לתקוף מיד את החוליות המשגרות.
ב-20 באוגוסט 2011 יירטה המערכת 9 גראדים מתוך מטח של 11 רקטות שנורה לעבר באר שבע ויישובי הדרום. שתי הרקטות הנותרות התפוצצו בעיר.
בהסלמת מרץ 2012 שוגרו אל האזור שבין גדרה לבאר שבע יותר מ-300 רקטות ופצצות מרגמה, כאשר 169 מתוכם נפלו בשטחים פתוחים.[44] באזורים שבהם פעלה מערכת כיפת ברזל, הצליחה המערכת ליירט 56 מתוך 73 הרקטות שזוהו על ידה כמהוות איום.
במשך שנה המערכת ביצעה 93 יירוטים מוצלחים. ב-23 ביוני 2012 רשמה כיפת ברזל את היירוט ה-100, כאשר סוללת "אידו" יירטה רקטת גראד מעל שדרות.
במהלך מבצע עמוד ענן יירטו סוללות כיפת ברזל 428 רקטות ורשמו כ-84% הצלחה. ב-17 בנובמבר 2012 הוצבה הסוללה החמישית של כיפת ברזל בגוש דן. באותו יום יורטה על ידי סוללה זו רקטה ששוגרה לתל אביב.
ב-13 באוגוסט 2013 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה מסיני לאילת.
ב-22 באוגוסט 2013 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה מלבנון לעבר הגליל המערבי, אך איפשרה פגיעה בשטח בנוי של שתי רקטות אחרות ממטח זה.
ב-4 ביוני 2014 הופעלה לראשונה כיפת ברזל ברמת הגולן, שניסתה ללא הצלחה ליירט רקטה שנורתה משטח סוריה.
במהלך הסלמת יוני-יולי 2014 יירטו סוללות כיפת ברזל בדרום הארץ עשרות רקטות שירו הפלסטינים, כולל 12 רקטות שנורו במטח אחד ב-7 ביולי. בעקבות הירי הכבד פתח צה"ל במבצע צוק איתן ושבע סוללות כיפת ברזל נפרשו ברחבי הדרום והמרכז. הסוללות יירטו למעלה ממאה רקטות שירו הפלסטינים, כולל רקטות ארוכות-טווח מדגמי M-75 ופג'ר 5. היירוטים התבצעו מעל ירושלים, גוש דן, השפלה, השרון, חוף הכרמל, אשדוד, באר שבע, קריית גת, אשקלון, דימונה, שדרות ויישובים רבים נוספים. במהלך כל המבצע יירטו 9 סוללות כיפת ברזל 578 רקטות לטווחים שונים שירו הפלסטינים מרצועת עזה. לפי נתוני מנהלת "חומה" עמד שיעור ההצלחה של המערכת בצוק איתן על 89.6% (נתון הכולל 65 יירוטים ידניים שהופעלו בניגוד לתכנות היירוט האוטומטי של המערכת).
קיימת הסכמה רחבה כי במהלך מבצע צוק איתן המערכת שמשה כרכיב מרכזי במערך הגנת העורף הישראלי מפני מתקפת רקטות וטילים. פעילותה מנעה פגיעות רבות בנפש וברכוש של אזרחים בכל רחבי מדינת ישראל ואפשרה למנהיגים לקבל החלטות הנוגעות להפעלת צה"ל בלי שהם נתונים בלחץ ציבורי עקב נפגעים.
ב-17 בספטמבר 2016 רשמה מערכת כיפת ברזל יירוט ראשון בגזרת רמת הגולן כאשר יירטה שתי פצצות מרגמה שנורו מסוריה.

שיגור " כיפת -ברזל"

המנת"ב עבר מטייסת תעופה 168 ונקלט בגדוד כיפת ברזל 947 בכנף 167 וזאת מתוך זיקה מקצועית/מבצעית לעולם התוכן וכן בשל הקרבה הפיזית בבסיס חצור כמענה מנהלתי טוב יותר לאנשי המנת"ב, במסגרת שינוי זה נקלטה סוללת עין הסערה אשר ייעודה משימת גילוי להתרעה ממקום מושבה במחנה נחל עוז והוקם גף גילוי להתרעה. באותה תקופה הושלם תכנון למתחם מבצעי בקרבת מבנה המנת"ב אשר יאפשר אורחות חיים ורציפות תפקודית משופרים.

אות הערכה מטעם הרמטכ"ל