מלחמת העצמאות

ראשית הצטיידות: תותח "הס" נכנס לפעולה

הבסיס לכוחות הנ"מ של המדינה שבדרך היו לוחמי הנ"מ היהודים, ששרתו בצבא הבריטי, והגנו במסגרתו גם על מטרות בקפריסין ובכרתים. אליהם נוספו עשרות חיילים חדשים, רובם צעירים בני 17, וגם נשים שפעלו בצוותים משלהן (מפקדת, כוונת וחמשת).

בערב פסח תש"ח, 23 באפריל 1948, כונסו 300 איש, ברובם חיילי נ"מ לשעבר בצבא הוד מלכותו, בבסיס צבאי בריטי במרכז הארץ. הדלתות נסגרו, ואחרי כמה נאומים חוצבי להבות, הודיעו להם בחיוך שהם מגויסים לצבא היהודי. רוב המכונסים נשארו באותו בסיס להמשך חיולם. רק מעטים קיבלו "פאסים" עד למוצאי החג.

בערבו של אותו יום, בעוד היישוב ספון בביתו ועורך את סדר הפסח, החליקה אנייה ישנה בשם "רסורקציה" אל תוך נמל תל-אביב. דניאל קמחי ופנחס ואזה, מראשי אנשי הרכש של ארגון "ההגנה", הצליחו לרכוש 25  תותחי 20 מ"מ מבית החרושת השוויצרי "היספאנו-סוויזה", בתואנה, כי הם רוכשים אותם עבור מדינה בדרום-אמריקה. לצורך הסוואה, כוסו התותחים בשקים גדושים בתפוחי-אדמה.

עובדי הנמל, שהיו מסובים לסדר הפסח, דאגו להשקות לשוכרה את השומרים הבריטים. בינתיים הועמסו התותחים על משאיות שהמתינו ליד הרציף, והועברו לבסיסים צבאיים. תוך ימים ספורים נכנסו התותחים לפעילות מבצעית. האצ"ל תקף את יפו, ונתקל בהתנגדות עזה מצד הערבים והבריטים. ארגון ההגנה בא לעזרתו, וסייע מדרום לעיר, כשעל פעולותיו מחפים תותחי ה"היספאנו-סוויזה" שזכו לשם הקיצור "הס". מפעיליהם היו לוחמים ארצישראליים שהוכשרו ולחמו ביחידות הנ"מ בצבא האנגלי.

באותה שנה, שנת תש"ח, הוקם ופעל, בתנאי מחתרת מלאים, בית הספר לנ"מ (ביסנ"מ) בשטח בית חרושת לספירט (לימים מלון אכדיה) בחולות הרצליה. מחנה זה שימש כמחנה האימונים וההכשרה הראשי לתותחנות נ"מ ומשך ההכשרה שהעביר, עמד על חמישה(!) ימים בלבד.

על הכשרת הלוחמים הופקד קומץ מדריכים ותיקי הצבא הבריטי. טיבו ומיקומו של המחנה שסווג כ"סודי בהחלט" הוסתר היטב מעיני הבריטים אשר שלטו עדיין בארץ. שיטת האימונים התבססה על טיווח שורת חביות אשר שמשו כמטרות והוצבו במרחק של 800 מטרים. ליד שטח האימונים הוצב מגדל ובו צופה שעל צווארו משרוקית. כשחיילים בריטים עברו ליד המחנה, נטל הצופה את המשרוקית ופתח בשריקות רמות, אות לאנשים לכסות במהירות את התותחים ולהיכנס לבית החרושת.

הקמת גדודי אנטי אווירי

בשבוע הראשון של מאי 1948, "התעשרו" התותחנים במחזור גדול שאנשיו אומנו בהרצליה במשך ארבעה ימים. מכיוון שרבים מהם היו עולים ממזרח אירופה, הוכתרו התותחנים בשם נוסף, הפעם רוסי: "דבצט מילימטרובה" (עשרים מ"מ). כך קראו להם, אגב, גם התימנים.

עם הגעתם של תותחי הנ"מ האוטומטיים 20 מ"מ שנרכשו על ידי "ההגנה" קם גדוד הנ"מ הראשון, גדוד א"א (אנטי אווירי). הפיקוד שלח ארבעה תותחים ללטרון, כמה תותחים לנגב ושישה – לצפון. 4  תותחים נותרו במרכז הארץ, ליד תחנת הכוח "רידינג" בתל-אביב.

הנ"מ השתתף בקרבות רבים ומילא תפקיד הרתעה חשוב. הוא אף עשה מלאכה טובה בשדה: תותחי ה"הס" סייעו בכיבוש צמח, במלכיה ובאילת. בשני המקרים האחרונים חנכו התותחנים את הנ"מ המתנייע: ליד מלכיה הוצבו תותחים על משאיות, ובאילת חיברו אותם לבסיסו של זחל"ם.

התותחים אף סייעו לחטיבת "גבעתי" בפריצה לנגב, כאשר חיסלו במשך דקות ספורות שיירת זחל"מים מצריים.

ב- 20 במאי 1948, הוצבו שלושה תותחי "הס" על הספינה הישראלית "צפונית". באחד הימים התנכלו לה שתי אניות קרב מצריות. סלמנוביץ', מפקד התותחנים, קיבל פקודת אש אך הפר אותה, משום שהיה ברור לו שספינתו תחוסל ברגע שיבחינו המצרים בטווח הקצר של תותחיו. הוא החליט להמר ולהפליג במנוע מלא אל מול האויב. הספינות המצריות נבהלו וברחו. עם תום ההתנגשות נקרא לבירור דחוף במטכ"ל, זוכה, ואף זכה לטפיחה על השכם.

לקראת סוף 1948, נוספו לנ"מ תותחים משני סוגים "איזוטה פרסקיני" – תותח 20 מ"מ איטלקי, ותותחים גרמניים.

 

        תותח 20 מ"מ  ע"ג חצובה                                                            תותח 30 מ"מ נגרר

הפלות ראשונות

כבר ביומה הראשון של המדינה החדשה, שזה עתה הוכרזה, בשבת ה- 15 במאי 1948, הופל מטוס ספיטפייר מצרי מעל שמי תל-אביב, על ידי תותח 20 מ"מ.

באותה שבת הותקפה העיר תל-אביב, כולל שדה התעופה דב, על ידי מטוסי ספיטפייר מצריים. מפקד שדה דב דאז, בוריס סניור, יצא יום קודם, יום שישי, 14 מאי 1948, לטיסת סיור באחד המטוסים הקלים של הבסיס אל מישור החוף ונחרד לגלות כדבריו טורי רכב "עצומים" של הצבא המצרי. טורי הרכב הללו של צבא מצרים היו הסנונית הראשונה שבשרה על ההתקפה הערבית שעמדה להיפתח תוך שעות ספורות. בחצות הלילה הוזעקו כמה מוותיקי הצבא הבריטי, והוצבו, עם שישה צוותים ותותחים, באזור הרגיש של שדה דב ותחנת הכוח "רידינג".

התקפת מטוסי ספיטפייר מצריים החלה ביום שבת. כוח הנ"מ הקטן שהוצב בשדה דב ונועד להגן עליו לא היה מאומן דיו כאשר רק הוותיקים המעטים ידעו לתפעל את התותחים שאף סבלו ממעצורים רבים. עם תחילת היעף נהרגו שני תותחנים, יצחק יום-טוב ורס"ל ז'ק דהאן. עם השתלטותם של הוותיקים על התותחים הצליח אחד התותחים, בפיקודו של שלמה רובינשטיין לירות ולפגוע במיכל הקירור של אחד משני ספיטפיירים שחלפו מעליהם. פגיעה זו נחשבת ליריית הנ"מ הראשונה של מלחמת העצמאות, והמטוס הערבי היחיד עליו ידוע ללא ספק שהופל באש נ"מ במלחמת העצמאות.

תותח 20 מ"מ דו קני ע"ג צריח

הקמת פיקוד הנ"מ

ראשיתו של פיקוד הנ"מ של צה"ל ב- 10 בינואר 1950. פיקוד זה, שנקרא אז פיקוד א"א (אנטי אווירי), היה גוף עצמאי במטכ"ל בפיקודו של בוריס סניור, מראשוני טייסי חיל האוויר, אשר נקרא אל יגאל ידין, אשר הטיל עליו להקים פיקוד נ"מ ואשר העניק לו דרגת אלוף משנה.

פיקוד הנ"מ העצמאי הוכפף ישירות לסגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף, והיה למעין חיל בפני עצמו. במסגרתו קמו מספר גדודים, שכללו גם תותחים שנרכשו לצד תותחי שלל שונים.

המשרד הראשון היה חדר ברמת-גן, במטכ"ל של אז. "מרכז העצבים" שכן ביפו, ואליו זרמו כל הדיווחים. סניור הקים גנ"מים, יחידות בקרה ונקודות תצפית, ואפילו יחידות בלוני נ"מ, שנשאו חומר נפץ, שהיו צריכים להתרומם באוויר ולהתפוצץ עם הפגיעה במטוסי האויב. "במשך שנה אחת הקמנו את הפיקוד מאפס" מספר בוריס סניור, "ויצרנו גם רוח יחידה מצוינת". עם תום השנה שולבו הגדודים בחיל התותחנים, תוך תיאום מבצעי מתמיד עם חיל האוויר.

 

כפיפות לתותחנים

(מבוסס חלקית על המאמר "לא תמיד לבשו כחול; קצת על חייו של מערך הנ"מ בתותחנים עוד לפני שעבר לחיל אוויר… ראיון עם אל"מ במיל' משה תמיר, מאת: יעקב כלפון וקובי חגי")

עם  ביטול  פיקוד הנ"מ פוזרו יחידותיו בחיל האוויר, אך הוכפפו לחיל התותחנים. ב-1951 הוקמו 4 גדדים 881 ו 882 שהיו גדודים

מעורבים – סדיר ומילואים ו 935 ו 945 שהיו גדודי מילואים.

תחת חיל התותחנים הוקמו גדודים שונים של נ"מ שתפקידם היה בעצם – הגנה מרחבית על שדות התעופה בארץ ויחידות בקרה שונות של חיל אוויר. כל המערך עבד ותופעל תחת פיקודו של התמ"ח (קצין תותחנים חלי) ששכן במטה חיל האוויר. תפקידו היה בראש ובראשונה הגנה על שדרת התעופה ובנוסף דאגה וטיפול בגדודים השונים של נ"מ. הרכב הגדודים היה משתנה בהתאם לנתוני השטח השונים. נוסף לגדודים אלו היה לכל פיקוד של צה"ל גונדה א.א (לאנטי אווירי), תפקידה היה לתת פתרונות הגנתיים ליחידות השדה במרחב הפיקודי (שזהו בעצם ייעודו העיקרי של הנ"מ באותה העת).

האחריות על גונדות אלו הייתה מופקדת בידי המתפי"ם השונים של חיל התותחנים. כל גונדה כללה בתוכה הרכב גדודי כולל מפקד יחידה, סוללות תותחים 20 מ"מ בעיקר ובתקופה מאוחרת יותר –  לאחר מלחמת ששת הימים –  גם שלל מלחמה תותחים 14.5 מ"מ

חד קני \ רב קני.

הגדודים כללו בעיקר תותחים 20 מ"מ שנרכשו בדרכים השונות. אלו השתתפו בקרבות השונים וביניהם בנגב בירי על המצרים והשיגו תוצאות בלתי רגילות בפגיעות השונות.

בקיץ 1955 הוקם גדוד 883  על בסיס   2 סוללות תותחים 92  מ"מ ( 3.7 אינטש)  שתפקידם היה הגנה אווירית מפני האויב על ת"א

וחיפה הגדוד – – הוקם  בהרצליה

בראשית שנות ה-60' היה מצב הנ"מ בצה"ל, לדעת כל, בכי רע. חרף ההכרה בדבר חשיבות הגדלת מצבת סוללות הנ"מ היה ברור כי הסיכוי להגדלת מצבת התותחים בנ"מ הינו קטן ביותר. על כך אמר רב אלוף צבי צור מפורשות: "…בעניין מה שלא נקנה: ברור שלא מתכוננים לקנות תותחי נ"מ אף שהתברר שיש מחסור בתותחי נ"מ ואין בכוחנו לקנות". על אף כל זאת, תמונת האיום המתעצם עקב השתכללות חילות האוויר הערביים מכאן, והתרחבות משימות הגנת נ"מ במדינה – הצורך להגנת שדה התעופה הדרומי, והופעת "מתכים" על המפה מכאן, המשיכו להטריד את המופקדים על נושא זה.

בתוכנית סד"כ הנ"מ לשנים 1962 ועד 1965 אשר הונחה באפריל 1961 על שולחנו של מפקד חיל האוויר, כתב סא"ל תירוש, קצין תותחנות הנ"מ החיילי, כי המצב הקיים בנושא הנ"מ אינו עונה על הצרכים: מספר הסוללות בשדות הקיימים מזערי. הקיים אינו עונה על צרכי הגנת המסלול החדש של השדה בלוד, לבטח לא יספיק למסלולים נוספים, ואין הדבר כולל את צרכי ההגנה לשדה דרומי חדש או למתכים.

דו"ח זה אשר הועבר אל מפקדת קתמ"ר אליו היה הנ"מ כפוף מבצעית, עורר מחלוקת עזה שהיה בה לסמל שוב את נקודות המחלוקת בין שני "אבות" הנ"מ: הרשמי – התותחנים, והבלתי רשמי – חיל האוויר.

בסופה של שנת 1961 ותחילת שנת 1962 היה ברור כי בכל הקשור למצב הנ"מ מדובר בתקופה של גישוש וחיפוש אחר הדרך לשפר את מצב המערכת הקיימת, תוך הוצאה מינימלית ומתוך סדר קדימויות שאין הנ"מ מוצב בו. נוסף לכך ניתן לראות כי התעניינות חיל האוויר בנ"מ הייתה מוגבלת למדי, שכן את מה שהיה בתוך חיל האוויר הובילו בדרך כלל קציני התותחנים החיליים. היו אלה קציני חיל התותחנים שהושאלו לחיל האוויר, ואשר מצאו את עצמם לא פעם פועלים נגד האינטרסים של מפקדיהם לשעבר בחיל התותחנים ומפקדיהם בהווה בחלי האוויר.

ההתעניינות הפחותה של חיל האוויר בנ"מ החלה משתנה עם כניסת מערכות נשק נ"מ מתקדמות כדוגמת טילי ההוק וה- L70.

בראשית 1965 כלל הנ"מ בחיל האוויר שבע סוללות L70: שתי סוללות בכנף 1, שתיים בכנף 4, אחת בבח"א 8 ושתיים בהרצליה. בדיווח מקיף בדיון מטכ"ל מסוף אוקטובר 1965 נמסר כי לקראת נובמבר תגמר בניית מערך נ"מ בן 36 סוללות: 32 בחיל האוויר וארבע בגדוד הארצי. הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, הדגיש כי השיוך החיילי של ה-L70 הוא חיל התותחנים. ההדגשות החוזרות בדיוק כי הנ"מ נמצא בשיוך חיילי של חיל התותחנים, היו בגדר צעד אחורה בתהליך השתלבות הנ"מ בחיל האוויר, אולי כדי לרמז לחיל האוויר כי השותף השני, חיל התותחנים, לא הוציא עצמו מן התמונה.

בשנת 1966 הגיעו לשיא כמוהו לא נודע עד אז ההתחבטות המקצועית, המחלוקות המבניות, התורתיות וגם האישיות סביב הנ"מ בצה"ל. העובדה כי שתי מערכות הנשק החדישות, ההוק וה-L70 היו קשורות מבחינה משמעותית גם לחיל האוויר וגם לחיל התותחנים ו"הסכנה" כי הן "ישמטו" לצד זה או אחר, עמד ברקע הדיונים הרבים בקיץ-סתיו אותה שנה.

שאלות ארגון המערך נותרו שנויות במחלוקת ובאו על פתרונן ב-22 בנובמבר עם פסיקת הרמטכ"ל בסוגיית השיוך החיילי: "1. ארגון מערך הנ"מ ההנחיות הן: א. כפיפות פיקודית – חיל האוויר. ב. כפיפות מקצועית – קתמ"ר."

הקרב על המים

במהלך השנים 1962-1967, הופעלו תותחי נ"מ מסוגים שונים כנגד מטרות אויב סוריות באזור הצפון. צה"ל הפעיל את תותחני הנ"מ 30 מ"מ ו – 20 מ"מ "היספאנו סוויזה", כיוון שהאש שנורתה מהם הייתה בעלת דיוק רב וטווח ארוך, וכיוון שבניגוד לתותחי השדה בעלי האש תלולת המסלול, ירו תותחי הנ"מ בכינון ישיר. לתותחי ה"הס", כפי שכונו אלה, הייתה מהירות לוע גבוהה מתותחי השדה, הם היו קלים יותר ולכן קל היה יותר לניידם גם מתותחי ה- 40 מ"מ מונחי המכ"ם שהגיעו ב- 1963 והיו פגיעים יותר בשל משקלם וסרבולם. לוחמי הנ"מ פגעו במטרות אויב רבות ברמת דיוק גבוהה במיוחד, בעיקר כשהיה מדובר בחרכי הירי במוצבי הבטון הסוריים, שהיו חסינים כמעט לכל פגיעת נשק אחר כולל הפצצות מן האוויר, ותרמו בכך רבות להצלחת הקרבות ולהשגת הכרעה בהם. הם התמקמו בסמוך לגבול הסורי, בדרך כלל באותם אתרים בהם הייתה עתידה להיות פעילות חקלאית ישראלית או תנועת קרקעית של כוחות צבא ישראלים. במקרה של תקיפה סורית היו כוחות הנ"מ מגיבים מיד אל מקורות הירי ומשתקים אותם.

מטעי הבננות היו מחבוא מבוקש. בדי יוטה הסתירו את תותחי ה-30 מ"מ, שהאו"ם אסר את הצבתם (בניגוד לתותחי ה-20 מ"מ הקלים יותר שהותרו לפריסה). אתרי פריסה פעילים היו סמוך לקיבוצים תל קציר, האון, עין גב, מושב כורזים, יסוד המעלה, קלעת נמרוד ותל דן, שהיה מרוחק כ-900 מטר מתל- נוחילה הסורי, שהיה האתר המרכזי ובו התרחשה מירב הפעילות.

ב-13 בנובמבר 1964, בסביבות 13:30, התרחשו חילופי אש כבדים בין כוחות סוריים לבין תותחני 30 מ"מ ו-20 מ"מ "היספאנו סוויזה" בתל דן וטנקים ומרגמות ישראליים, בהם נפגעו טנקים סוריים ונהרגו ארבעה לוחמי נ"מ מפגיעת  פצצת מרגמה : המג"ד, רס"ן לואי (חיים) בורנשטיין, רב"ט ג'ורג' (דוד) לזר, טוראי יהודה פורת וסמל יוסף עזרתי שנפצע קשה ונפטר מאוחר יותר מפצעיו.

אלי ברוך (לימים מפקד בית הספר לנ"מ ואגד נ"מ מרכז), שהיה אז עוזר קצין האג"ם בנ"מ, נטל את הפיקוד על התותח המערבי, ובכינון ישיר, טיווח את אש האויב ושיתקה.

מפקד חיל האוויר דאז, האלוף עזר וייצמן, כתב לו: "שירותו של קצין הינו שורה ארוכה של מבחנים, קורסים, תפקידים ותרגילים, אך אין מבחן גדול, קשה וברור יותר מאשר קרב. התנהגותך תחת אש בתקרית דן ב-13 בנובמבר, בה הצלחת להשתלט הן על ליקוי טכני והן על חייליך, היה מבחן אשר בו עמדת ללא דופי, והיית מופת ללוחמים אחרים. קבל את הערכתי וגאוותי, שקצינים כמוך הינם פקודיי".

בפעמים אחרות, קיבלו שני לוחמי נ"מ ציונים לשבח: אלי שרב ופייבל ברג. פייבל ברג קיבל את צל"ש אלוף פיקוד הצפון, דוד (דדו) אלעזר, על פועלו בתקרית בנוטרה שבעמק החולה, סמוך לקיבוץ גונן.

באותה תקרית, פתחו הסורים באש לאורך קו הגבול, וברג, שהיה לבדו על התותח, קיבל הוראה בקשר לפתוח באש. לאחר שעשה זאת, נפתחה לעברו אש סורית אך הוא לא ויתר, העמיס פגזים, ירה ללא הפסק, ואף פגע בשלוש עמדות סוריות כשהוא מנותק משאר חבריו במשך חמש שעות רצופות.

בשנים האחרונות של הקרב על המים, הוחלט כי במקום לערוך סבבים של לוחמים בעמדות הירי, עדיף להקים יחידה מיוחדת שתפעל שם. היחידה נקראה 'סיירת נץ' והיא התמחתה בירי ארטילרי בעמדות בצפון, כך ששאר הגדודים חזרו לפעילות הגנה נגד מטוסים, הפעילות שלשמה הוקמו.

ב-15 בינואר 1966, בסביבות 08:45, זכה תותח נ"מ של חיל הים בקרב על המים תרתי משמע- בקרב שנערך בכינרת, הפיל תותח נ"מ שהוצב על ספינה, מיג 17 סורי.

בכל אותה עת, בה לחמו לוחמי הנ"מ את המלחמה על המים, התרחשה פעילות נכבדת נוספת בשורות הנ"מ. מערך טילי ה"הוק" קרם עור וגידים.

                 .

        תותח 30 מ"מ                                                                 מפת הקרב על המים                                                             תותח 20 מ"מ

 

קליטת ה"הוק"

סוללות טילי ה"הוק" היו מערכת הנשק המתקדמת, המורכבת והרצינית הראשונה, שרכשה ישראל מארצות-הברית. היא הייתה הכרחית כנגד האיום שהלך והתהווה בדמות מטוסי הקרב הסילוניים החדשים מתוצרת ברית המועצות, בהם הצטיידו חילות האוויר הערביים.

מערכת ה"הוק" שינתה את מדיניות אי מכירת מערכות נשק מתקדמות לישראל. היא היוותה את הסיבה המרכזית להעברתו, בסופו של יום, של כל מערך הנ"מ לידי חיל האוויר ולהקמתו של מערך נ"מ מודרני, מאורגן ומצויד היטב.

עד לביקורו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בשנת 1961 בארצות-הברית, היה שוק הרכש האמריקני סגור בפני מדינת ישראל. בן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי שהנשיא האמריקני, ג'ון קנדי, יבין את הסכנה הקיימת למדינת ישראל בשל התעצמותם המהירה של חילות האוויר של מדינות ערב, וימכור לה מטוסי קרב וסוללות טילי נ"מ. נקודה חשובה נוספת שעמדה בבסיס רצונו של בן-גוריון לזרז רכישת מערכות נ"מ מתקדמות, הייתה בנייתו ההולכת ומתקדמת של הכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון הבין את חשיבות ההגנה על המתקן, מתוך הנחת היסוד שזה עלול להפוך מן הסתם למטרה מועדפת לפגיעה בכל הזדמנות על ידי מדינות ערב, שעלולות לחוש מאוימות ביותר מעצם קיומו.

ב-27 בספטמבר 1962, אישר הממשל האמריקני, בראשותו של הנשיא קנדי, את מכירת סוללות ה"הוק", תוך שהוא מגדירן כנשק הגנתי. אך בעצם, בזכות מכירת סוללות ה"הוק" לישראל, נפרצה הדרך לקיומן של עסקאות רכש של מערכות נשק נוספות מסוגים רבים ומגוונים, התקפיות בעיקרן, שהשפיעו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאותה נקודה ואילך, והפכה עם הזמן את צה"ל לצבא המבוסס נשק ומערכות אמריקאיות, עד לעצם ימים אלו. בראש עסקאות הרכש עמדו בזמנם מטוסי ה"סקייהוק" ובעקבותיהם מטוסי ה"פנטום", שהשפיעו רבות על מהלך העימותים הצבאיים הבאים של ישראל בזירות השונות.

שני החילות שהתמודדו על קליטת ה"הוק" בשורותיהם, היו חיל האוויר וחיל התותחנים. ההחלטה שעמדה בפני המטכ"ל לא הייתה פשוטה כלל ועיקר: חיל התותחנים, שגדודי תותחי הנ"מ היו נתונים במסגרתו החיילית, ראה בטילים החדשים עוד מערכת נ"מ, ובשל כך מקומה מן הסתם בחיל התותחנים. ובכדי לבסס טענתם זו, הסבירו בחיל התותחנים שגם בצבא האמריקאי שייכים טילי ה"הוק" לחיל היבשה, ה"Army".

חיל האוויר טען, בין השאר, שהשליטה והבקרה על שיגור הטילים תעשה בכל מקרה באמצעותו, דרך מערך יחידות הבקרה האוויריות האזוריות, ונימק עוד, כי חיל התותחנים יאלץ להקים מערך בקרה, תחזוקה ושליטה חדש לגמרי. לחיל האוויר, לעומת זה, כבר יש מערך טכני גדול, מבוסס ואיכותי, שיכול לספק מענה מידי לכל מערכת נשק חדשה שתיקלט, ובכללם את צורכי סוללות ה"הוק". נוסף על כך, היו תותחי הנ"מ 40 מ"מ החדשים, מונחי המכ"ם שהגיעו בשנת 1963, מצוותים זה מכבר לחיל האוויר, לא רק מבצעית, גיאוגרפית ופיקודית, אלא גם הדרכתית. על פי טיעוני חיל האוויר, אם תותחי נ"מ מונחי מכ"ם כבר שייכים אליו לחלוטין, אזי אין כל מניעה שגם מערך טילי ה"הוק" החדש, על אחת כמה וכמה, יצוות תחת פיקודו ואחריותו.

אמנם התקיימו דיונים רבים במטכ"ל בעניין שעל הפרק, אך התשובה כבר הייתה די ברורה (למגינת ליבם של אנשי חיל התותחנים). הוחלט לצרף את ה"הוק" למערך חיל האוויר, ובכך בעצם החל התהליך שהושלם בשנת 1971, בהעברתו הסופית של מערך הנ"מ כולו לידי חיל האוויר.

עם התקדמות התהליכים הפורמליים בין ארצות הברית לישראל בדבר רכישת מערכות ה"הוק", התארגן צה"ל להוצאת קצינים וחיילים לארצות הברית אל בסיסי ההדרכה האמריקאים באל-פאסו, טקסס, על מנת לעבור את כל מערך ההכשרות והלימודים, כמו גם האימונים המבצעיים לשם קליטת המערכות בצה"ל בבוא היום.

רס"ן אריה גור, לימים אל"ם ומפקד בית הספר הטכני של חיל האוויר, נבחר לפקד על מערך ה"הוק", ולזכות בתואר קצין טילי קרקע-אוויר (קטק"א) ובדרגת סא"ל. הוא היה מפקד גדוד נ"מ מונחה מכ"ם 3.7 אינץ', והיה בעל הכשרה טכנית גבוהה. שני החילות (אוויר ותותחנים) סמכו עליו והסכימו למינויו.

בנבחרים לצאת ללימודים בבסיס הנ"מ האמריקאי באל-פאסו, טקסס, נכללו קצינים ממגזרים שונים בחיל האוויר, כמו: בקרים מיחידות הבקרה, טכנאי מטוסי קרב וטייסים.

בתחילת 1963, יצאה לארצות הברית משלחת בראשותו של ראש מחלקת אוויר, אל"ם מוטי הוד. חברי המשלחת היו: רס"ן אריה גור, אל"ם אריה הלל (ראש מחלקת ציוד) וסא"ל יואש (צ'אטו) צידון, טייס ומפקד בכיר שהיה מינוי מיוחד של מפקד חיל האוויר עזר וייצמן. אליהם הצטרף יהודה (פופקו) ארבל, הנספח האווירי של צה"ל בארצות הברית.

המשלחת קיימה דיונים עם הגורמים האמריקאים על נחיצות הנשק, השימוש ההגנתי בו ומספר הסוללות שתירכשנה. את השיחות הקפידו לערוך בלילות, כיוון שאז, באווירה הרוגעת, קל היה להם יותר לשכנע את בני שיחם. כל חבר משלחת בחן את המערכת בתחומו והכין את התנאים המתאימים לקליטת תלמידי ה"הוק" הישראליים בקורסים המיועדים להם.

הבעיות התעוררו בעיקר לגבי תכנית ההדרכה. גור וצ'אטו נשארו כדי לשכנע את האמריקאים בהגיון הדרישות הישראליות. דרישה ראשונה ועיקרית הייתה, שהאמריקאים יסכימו להעביר קורסים מסוימים על פי בחירת המשלחת, על טהרת הישראלים בלבד, שכן האמריקאים נהגו לערוך השתלמויות בזרועות הצבא השונות שלהם, לחיילים וקצינים מצבאות רבים בעולם, (ביניהם גם ממדינות ערב שונות), וזאת כדי שהישראלים ילמדו ברמה גבוהה יותר ובקצב מהיר יותר. הדרישה השנייה הייתה, לדרג את מועדי פתיחת הקורסים בצורה שתאפשר לכל החיילים והקצינים להגיע אל נקודת מפגש אחידה באימון הסוללתי המסכם ובמטווחים, כיוון שקורסים שונים, אורכם שונה זה מזה והמגמה הייתה שכל ההכשרות תסתיימנה ביחד.

כל קבוצה אכן הגיעה בנפרד ובתאריך אחר, על פי דרישת חיל האוויר. לפני הגעת כל קבוצה אל בסיס ההדרכה שלה: פורט-בליס, טקסס, שהוא בסיס הדרכת הנ"מ האמריקאי, ושני הבסיסים הנוספים: באלבמה – הטכנאים ובווירג'יניה – אנשי ציוד הקרקע, למדה כל קבוצה אנגלית עם דגש על מושגים טכניים, במשך חודש, במתקנים של חיל האוויר האמריקאי בסן-אנטוניו, טקסס.

כשנה ומחצה חלפו מתחילת קורס הקצינים הטכניים (שהיה הארוך ביותר ובו השתתפו ארבעה קצינים ובהם גם אריה גור), ועד לאימון הסוללתי המסכם שנערך באוקטובר 1964. האימון כלל את כל החיילים והקצינים מן הקורסים האחרים שהחלו אותם במועדים שונים. האימון ארך כששה שבועות ובסיומו נערכו השיגורים החיים.

ימים ספורים לפני יום השיגורים הראשון, נתגלתה תקלה טכנית שהעיבה על האפשרות לבצע את הירי. תקלה זו טופלה ונפתרה על ידי אלתור בהוראתו של גור ובניגוד לדעת מפקד יחידת השיגורים האמריקאי. המחלוקת יושבה בסיכומו של דבר והירי בוצע בהצלחה רבה. תלמידים מצבאות אחרים הגיעו לברך והתפעל מן הצוות הישראלי שנוסף לכל גם הצליח לבצע את הירי בעצמו וללא סיוע החונכים האמריקאים… בסופו של דבר, נורו שבעה טילים כשכולם פוגעים במטרותיהם המתוכננות, כולל שיגור אחד משידת בקרה קדמית, הנחשב לירי קשה יותר המתבצע מחוץ לקרון הבקרה. בכבוד המקצועי להיות הראשון שפוגע בירי כזה, זכה עמרי יחיאל שלימים, כסא"ל, יפקד על שתי יחידות "הוק".

משגר "הוק "

טיל ה -"הוק"

HAWK: Homing All the Way Killer

מערכת טילי קרקע-אוויר ליירוט כלי טייס בטווחים בינוניים. כוללת מערכת בקרה ושליטה, מכ"ם איתור ועקיבה, מכ"ם טווח ומרכז ביות.

הנחיה הטיל היא חצי-אקטיבית: הטיל מתביית על המטרה, כאשר המכ"ם מאיר אותה באמצעות קרינה חוזרת. מנוע השיוט ומנוע התאוצה של הטיל מונעים בדלק מוצק, והראש הקרבי מורכב מחנ"ם (חומר נפץ מרסק) וממעטפת רסיסי פלדה. אורך הטיל: 5 מטרים. קוטר: 360 מ"מ. משקל: 600 ק"ג.

בסוללה שישה כני שיגור, שלושה טילים בכל כן, וכ-100 חיילים (בקרים, עוזרי בקרים, טכנאים ועוד). יכולת העסקה בו זמנית: שתי מטרות. זמן מגילוי עד שיגור: 30 שניות.

טילי "הוק"

הטילים מגיעים – היטנ”מים מוקמים

הטיל הראשון מגיע לנמל חיפה

סוללות הטילים הראשונות הגיעו בחודש מרץ 1965, כשבוע לפני הפסח, וכתוצאה מכך, נערך מרוץ נגד השעון על מנת להספיק ולפרוק את כל המערכות לפני ערב ליל הסדר. הלחץ הרב בקליטת המערכות יאפיין בעתיד גם קליטת מערכות נוספות ויהיה החוט המקשר ביניהן. כ "הוק" כך גם ה"יהלום", ה"חץ" ו"כיפת ברזל". מבצע ההגעה והפריקה בנמל חיפה היה סודי ביותר, מחשש לפגיעה במערכות הנשק היקרות והחשובות. לשם אבטחת התהליך, נשלחו צנחנים לנמל חיפה לשמור על החוף ולוחמים של הקומנדו הימי לשמור במי הנמל סמוך לאוניה.

יורם גולן, בקר ב"הוק" שהיה אחראי על פריקת הסוללות סיפר: "זה היה מעמד מרגש מאד. כל גדולי האומה הגיעו כדי לחזות בפלא החדש. נתנו לנו חשיבות רבה. כיוון שהפריקה נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות, לא ישנו כמעט, גם בגלל ההתרגשות הרבה. היה בלגאן גדול אך מאורגן. הנאה צרופה להיות במעמד כזה".

הסוללות על כל ציודן, מועברות אחר כבוד למחנה סירקין, לבדיקות ולהכנות לקראת השתתפות במצעד יום העצמאות. הקהל התרשם מאד מטילי ה"הוק" שעוררו את התלהבותו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נראו טילים בארץ והמוראל נסק מעלה.

בנוסף, הייתה זו גם הפעם הראשונה שצריך היה להקים מערך מבצעי כל שהוא בצה"ל, ממש מן ההתחלה, ולא על בסיס מערכות קיימות וללא תהליך התפתחותי של שנים, כפי שהיה למשל עם תותחי הנ"מ או עם המטוסים. מערכת הנשק החדשה הייתה יוצאת דופן בנוף הצה"לי, מיוחדת במינה, ונדרשו לה אחזקה רבה וברמה גבוהה, כוח אדם רב ומיומן והבנת תפעול גבוהה מבחינת שליטה ובקרה.

וכך, במהלך אותה שנה, הוקמו שלוש יחידות טילי קרקע-אוויר (יטק"א), כשהראשונה בהן היא יטק"א 138 שתהפוך מאוחר יותר ליטנ"מ 138 ועוד יותר מאוחר לגדוד 138 באגד הנ"מ 168 הצפוני.

יטק"א 138 הוקמה ב-15 בפברואר 1965 בבית הספר הטכני של חיל האוויר והתבססה על סוללה אחת.

הפריסה המבצעית הראשונה של ה"הוק" נערכה בצפון באוקטובר 1965. אנשי הסוללה, לבושים כאזרחים, הגיעו עם רכב וציוד של חברת הנדסה אזרחית וכך בנו את העמדה. מטרת ההסוואה הייתה למנוע מהסורים לגלות עניין במתרחש. כאשר נכנסו כעבור מספר ימים לאייש את העמדות, עשו זאת במדים ובאור אחרון תחת רשתות הסוואה.

החל מ-1966 ועד לפרוץ מלחמת ששת הימים, בוצעו פריסות מבצעיות רבות כשרובן בצפון. באחת מהן, ב-15 בינואר 1967, בוצע הירי המבצעי הראשון של טיל "הוק" בעולם שהיה גם הירי הראשון של טיל בארץ.

באותו שיגור הוחטא מטוס המיג 21, אליו שוגר הטיל. זה התפרק מיד לאחר השיגור ונפל לקרקע כ-800 מטר ממקום שיגורו. התפרקות הטיל נבעה מסדק במנוע, וכתוצאה מן החום שנפלט ממנו, נפגעו המערכות האלקטרוניות של הטיל וזה כשל. בדיעבד התברר שהייתה תקלת ייצור בטיל, כפי שהתברר בבדיקות חוזרות במטווחים בארצות הברית.

הסוללה הייתה מוקפצת לפריסות מבצעיות רבות בעיקר באזור הצפון, אך גם במרכז ליד שדה התעופה לוד ובח"א 27.

בפברואר 1966, מוקמה הסוללה בבית הספר הטכני (ביס"ט 21) ונתנה שירותי הדרכה לטכנאים. בנוסף התבצעו פריסות באזורי מגידו, גבעת המורה ואתרים נוספים. בינואר 67 פרסה הסוללה בביריה, סמוך לצפת, בשטח בר ובתולי. חיילי הסוללה גרו בבית ההבראה כנען כאשר צוות הכוננות ישן במשאית בסוללה.

כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, פרסה הסוללה של 138 בבני עטרות, כדי לתת מענה נ"מ להגנת בח"א 27 ושדה התעופה לוד.

מערך ה"הוק" לא בא לידי ביטוי במלחמה עצמה, שכן מעט מטוסי האויב ששרדו את מבצע "מוקד", הקפידו להישאר במרחב האווירי "הביתי" שלהם. לאחר המלחמה, ועם התרחבות גבולות המדינה, ירדה הסוללה לסיני, שם פרסה ליד יב"א 511 ברפידים. לאחר כחודש וחצי עברה הסוללה ופרסה במעבר הג'ידי.

138 נחשבה ליחידה מובילה. היה לה הגיבוי של בסיס גדול בדמות ביס"ט 21 והשהות בבסיס הגדול בחיפה, הקלה גם על גיוס אנשי קבע ליחידה.

אל היחידה הגיעו בד"כ המפקדים הוותיקים יותר, אשר ידעו להוציא מן המטה הקצאות רבות בנושאי ציוד וכוח אדם. כל הגורמים הללו, הפכו את 138 ליחידה מובילה ומבוקשת כמקום שירות מועדף.

בפברואר 69 תוגבר מערך ה"הוק" בארבע סוללות חדשות שהגיעו מארה"ב ו-138 הכפילה את כוחה מסוללה אחת לשתיים.

סוללה א' נמצאה אז בבלוזה שבצפון-מערב סיני, בעוד סוללה ב' נמצאת בביס"ט ומבצעת מידי פעם פריסות מבצעיות ברמת הגולן עקב הגברת כוננויות. הפריסות התבצעו באזורי פוריה, תל יוסיפון ואתרים נוספים, לפרקי זמן של כשבועיים.

בינואר 1971 הגיעו ארבע סוללות "הוק" חדשות ו-138 התחדשה בסוללה שלישית, שהפכה לסוללת המילואים של הגדוד.

קליטת ה- L70

בעת קליטתו, נחשב ה"הוק" כנשק הנ"מ הטוב בעולם, אך לירי בטווחים קצרים להגנת בסיסי חיל האוויר, הכור בדימונה וגם כדי להגן על סוללות ה"הוק" עצמן, נדרש היה תותח מתקדם יותר מן המצאי שהיה אז ברשות כוחות הנ"מ. מדויק יותר, בעל טווח גדול יותר ובעל יכולת פעולה בתנאי אל-ראות. לאור הצורך המבצעי, נערכה עסקה סיבובית, שבמסגרתה נשלחו סוללות טילי "הוק" אמריקניות לגרמניה המערבית, ובתמורה קיבלה ישראל סוללות תותחי 40 מ"מ L70 מונחי מכ"ם. כתוצאה מכך, התקדם מערך הנ"מ הישראלי משמעותית, הן מבחינה איכותית והן כמותית מרחק רב קדימה. המערך, שהתבסס עד אז על תותחי 40 מ"מ L60  שהגיעו בשנת 1953, ואף על תותחי 3.7 אינץ' מונחי המכ"ם אך המיושנים, היה מוגבל ביכולות ההתמודדות שלו עם איום מטוסי הסילון החדשים שהחלו להגיע למדינות ערב מברית המועצות בתחילת שנות השישים.

כיוון שנושא היחסים עם גרמניה היה בעייתי ביותר ורגיש במיוחד באותה תקופה, וגם על מנת להסתיר את ביצוע העסקה ממדינות ערב, התנהל כל תהליך הרכישה, הלמידה והקליטה של מערכות הנשק בחשאי. למשפחות אנשי המשלחת הצבאית שיצאה ללמוד את המערכת בגרמניה, נאמר שהם יוצאים ללימודים בשווייץ.

ב-6 בינואר 1963 יצאה המשלחת בראשותו של משה תמיר (לימים מפקד כוחות הנ"מ) לבסיס בית הספר לנ"מ של צבא גרמניה המערבית שברנצבורג ליד המבורג, כדי ללמוד את תותח ה-40 מ"מ מונחה המכ"ם. מטוס תובלה מדגם "נורד" של חיל האוויר הטיסם במשך שעות ארוכות לאירופה ועוד שעות רבות של נסיעה ברכבת הביאום לאחר יומיים בדרכים, אל בסיס הנ"מ שם הוצגו כחיילים מ'תורכיה' החברה ב'נאטו', וזאת לשם שמירת חשאיות המהלך.

קבוצה אחת למדה את המעכ"ן (מערכת הכינון) ושנייה את התותח. מאוחר יותר הצטרף צוות נוסף כדי ללמוד מערכת מכ"ם נוספת, אלא שזו לא הגיעה ארצה, בסופו של דבר.

קשה מאד הייתה התמודדותם של חברי המשלחת הצבאית עם עברם הנאצי של חלק מהקצינים הגרמנים שרובם התבייש בעברו וניסה להתחמק ממנו. אנשי הנ"מ הישראלים השתדלו שלא להתארח בבתיהם של נאצים לשעבר ולא להתקרב לכל דבר שסימל או הזכיר את הנאציזם. היו שניתקו את העניין הנאצי מעניין הלימודים והיו שהרחיבו את התעניינותם בשואה. אין ספק שהשהייה שם הייתה חוויה קשה מאד ומשמעותית לקצינים ולחיילים הישראלים.

לאחר כחצי שנה של לימודים, חזרה המשלחת הישראלית, שהייתה המשלחת הזרה היחידה שם, ארצה בטיסה מיוחדת של מטוס "סטרטוקרוזר" של חיל האוויר הישראלי. מערך הנ"מ שהתחיל לקלוט עוד ועוד סוללות תותחי 40 מ"מ מונחי מכ"ם, גדל והלך בשנים הבאות בגדודים סדירים ומילואים נוספים.

במשך שנים רבות היוו גדודי ה-40 מ"מ את עמוד השדרה של כוחות הנ"מ ויחידות רבות חדשות צמחו מתוכן והמשיכו קדימה. וכך, ביחד עם קליטת סוללות ה"הוק", נולד בעצם מערך הנ"מ המודרני והתפתחותו קיבלה תאוצה חשובה.

לימים יהיה זה התותח הזה שיזכה להפלת בכורה במלחמת ששת הימים בגדנ"ם 881 שהגן על בסיס כנף 1 ברמת דוד כפי שיתואר בהמשך.

 תותח 40 מ"מ L70 עם מעכ"נ ( מערכת כינון)

העברת מערך הנ"מ לחיל האוויר

(מבוסס על המאמר "השמים של הנ"מ גבוהים יותר", מאת אמנון ברזילי)

נקודת הציון החשובה, אשר ציינה למעשה את המהלך הראשון והמכריע שהוביל לידי העברת מערך הנ"מ לחיל האוויר, היה רכישת סוללות טילי ההוק. שני החילות, התותחנים והאוויר, דרשו להעביר את סוללות ההוק לשליטתן. חיל התותחנים, שגדודי הנ"מ היו במסגרתו, ראה בטילי ההוק עוד מערכת נ"מ. גם בצבאות אחרים, טענו בתותחנים, שייך ההוק לצבא היבשה. חיל האוויר טען מצדו, שהשליטה על שיגור הטילים צריכה להיעשות באמצעותו ביחידות הבקרה האוויריות. לצד טיעון זה העלה חיל האוויר טיעון נוסף. חיל התותחנים יצטרך להקים מערך תחזוקה חדש שכבר קיים בחיל האוויר, מערך שיכול לספק את צרכי סוללות ההוק. ועוד טיעון שהיה לחיל האוויר: ההוק היה אז נשק הנ"מ הטוב בעולם – אבל לירי בטווחים קצרים להגנת בסיסי חיל האוויר, להגנת הכור בדימונה וכדי להגן על סוללות ההוק עצמן היה דרוש תותח טוב יותר, מדויק בהרבה, בעל טווח אש גבוה יחסית ובעל אפשרות פעולה בחשיכה. בחיפוש אחר מענה יעיל, מצא חיל האוויר את תותחי ה-40 מ"מ החדשים מונחי מכ"ם L70.

המאבק על המעברת מערך הנ"מ מחיל התותחנים לחיל האוויר הוכרע ב-1970. בעיצומה של מלחמת ההתשה חשפו המצרים את נקודות התורפה בהגנת הנ"מ על המעוזים בקו בר-לב. מטוסי קרב מצריים הגיחו לטיסה קצרה אך יעילה, בשיטת פגע וברח, שגרמה לאבדות גדולות בקרב החיילים. טילי ההוק לא הספיקו ליירט את המטוסים, ואילו תותחי ה-40 מ"מ הוצבו במרחק רב מידי.

אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, דרש מענה מידי, אך תותחי הנ"מ של חיל התותחנים לא היו מענה נאות. חיל האוויר החליט לנקוט יוזמה. על גבי משוריינים רוסיים שהיו בבסיסי חיל האוויר, הורכבו צריחים של זחל"מים אמריקאים (אם-50) עליהם הותקנו תותחי נ"מ דו-קניים 20 מ"מ שהורדו ממטוסי אורגן מיושנים. בתוך שלושה חודשים הוכנסה לשימוש מבצעי הסוללה הראשונה של תותח הנ"מ 20 מ"מ המתנייע הראשון בצה"ל. בין מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, ובין מפקד חיל התותחנים, תא"ל ישראל בן-אמיתי, פרצה מחלוקת בעניין השליטה על כוח הנ"מ המתנייע. הרמטכ"ל חיים בר-לב הכריע. בפברואר 1971 פרסם הרמטכ"ל פקודת יום על העברת מערך הנ"מ לאחריות חיל האוויר.