תחילתו של העשור השני להקמתו של אגד 168 מתאפיינת בתהליכים שעיקרם המשך שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, לאחר הנסיגה מקו נהר האוואלי, וההתבססות בה. במקביל, התרחשה הפעילות הרבה סביב העמקת האחיזה וארגון המוצבים בקו סגול (גבול ישראל-לבנון). בפעילות זו נטלו חלק נכבד יחידות הנ"מ של האגד, בעיקר גדודי הסדיר המתנייעים 66 ו-947, גדנ"ם 881 וגדוד ה"הוקים" – יטנ"מ 138.
בהמשך, בסוף שנת 1987, נוספה להוויה הצה"לית, גם האינתיפאדה הראשונה. צה"ל על יחידותיו הרבות והמגוונות, מצא עצמו נאלץ להתמודד עם תעסוקות מבצעיות רחבות היקף בשטחים הללו.
האירועים וההתרחשויות שטמנה בחובה תקופה זו, שנמשכה עד לאמצע שנות ה-90 והסתיימה בעקבות חתימת הסכמי "אוסלו", הטילו על צה"ל כולו, ובכלל זה יחידות הנ"מ, מטלות רבות ומגוונות אותן לא הכיר הצבא וכמותן לא ידע בעבר. משימות שהיו כרוכות בעיקרן בחיכוך רב וקרוב מתמיד עם אוכלוסיות אזרחיות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, משימות שעד כה היו נחלתם הבלעדית של אנשי המנהל האזרחי ושל לוחמי מג"ב, בעיקר.
הנציג הבולט ביותר של אגד 167 בתעסוקה המבצעית במהלך האינתיפאדה היה גדוד 946.
כניסתו לרצועת עזה בשנת 1988, באה ללוחמיו בהפתעה, אך בתוך זמן קצר כבר נכנסו לעניינים. בחודשים הראשונים של האינתיפאדה נאלצו הלוחמים להתמודד עם תחלופה גבוהה של נהלי פתיחה באש ועם מצבים שונים של עימות עם האוכלוסייה המקומית, כאשר בין כלי הנשק שבשימושם – אלות וכדורי גומי. הייתה זו מעין מלחמת התשה, אשר חייבה שמירה קפדנית וקשוחה על בטחונם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל ותושביה מצד אחד, ודרשה יחס הוגן לאוכלוסייה המקומית שלא עסקה באלימות, מצד שני.
גנמ"מ 946 וגדודים אחרים של אגד 167, ממש כמו חיילי צה"ל האחרים – שריונים ותותחנים – שפעלו באזור, עזבו את כליהם הרגילים, ה"וולקנים", ה"אלפות" ושאר כליהם הייעודיים, ועברו מעין הסבה למשימות הביטחון השוטף בשטחים. בשנת 1989 קיבל גנמ"מ 946 משימת תפעול אמל"ח מיוחד, שכלל רכבים ואמצעי ירי מגוונים לפינוי מחסומי דרכים ופיזור הפגנות. אנשי ה"צ'פארל" קיבלו את הכלים שהוכיחו את עצמם כבעלי הבנה טכנית וכושר ארגון ובצוע טובים.
רוב יחידות הנ"מ פעלו במרכז רצועת עזה, גזרה שנחשבה לאחת הקשות ביותר. תחילה נכנס גנמ"מ 946 לאזור מחנה הפליטים דיר-אל-בלאח שבמרכז הרצועה ולאחר מכן עסק בהגנת כפר דרום וקיבל גזרה גדודית בסג'עיה – אזור במזרח העיר עזה. מג"ד 946 בשנים 88'-90', חגי איתן, מעיד ש"בכל פעם שראו שאנו פועלים טוב במקום בו היינו, העבירו אותנו לגזרה קשה יותר".
בין הפעולות בהן עסקו הגדודים השונים, ובמיוחד 946, היו ההתמודדויות עם יידויי אבנים ובקבוקי תבערה ולכידת המיידים. בנוסף לכך עסקו בלכידת רעולי הפנים, שהיוו את הגרעין הקשה של מבצעי הפעולות המסוכנות, תפיסת מציירי הסיסמאות, פיזור הפגנות, פינוי דרכים, שמירות על ישובים, ביצוע מעצרים, במיוחד בלילות, ביחד עם השב"כ ותפיסת חוליות מחבלים חמושות מארגונים שונים במבצעים מתוכננים ובאופן אקראי.
הקמת סוללות "ברקן" ("סטינגר")
באמצע שנת 1990, נכנסה מערכת טילי נ"מ קצרי טווח חדשה שעשתה מהפך בתחום הנ"מ הטקטי. היו אלו טילי ה"סטינגר" שנכנסו לשירות והחליפו את טילי הכתף האישיים מסוג "רד-איי" – "בזק" שהיו בשימוש עד אז.
ה"ברקן" היווה מהפך בנ"מ מבחינת יכולות מבצעיות. הטיל ניתן לנשיאה על הכתף ולפריסה בכל מצב קרב ומהווה כלי עזר מצוין לכוחות היבשה. ה"ברקן" נקלט כסוללות נוספות על סוללות ה"חובט". בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדודים 66 ו-947, ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.
סטיגר ורכבי "האמר" מדוגמים לנשיאת צוות יירוט
קליטת "פטריוט"
(מבוסס חלקית על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 255 30/10/15, "יירוט משותף")
בחלקו של אגד מרכז (167) נפל להיות האגד הראשון במערך הנ.מ. אשר קלט, תוך כדי המלחמה, מערכת נשק חדשה – טילי הפטריוט, אשר הייתה אמורה לתת תשובה לאיום החדש שהופנה כנגד ישראל בדמות הטט"ק. בלוח זמנים קצר ואינטנסיבי קלט אגד 167 שש סוללות פטריוט (2 ישראליות, 3 אמריקאיות ואחת הולנדית), תוך שהוא מסתייע לשם כך במפקדת כוחות הנ.מ. ובמפקדת חיל הווי.
עוד לפני פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 כבר הגיעו במערך הנ.מ. למסקנה שמערכת הטק"א מסוג "פטריוט" צריכה להיכנס לשירות בצה"ל.
הפטריוט היה אז מערכת הנ.מ. הטובה ביותר לטווחים רחוקים, שאמורה הייתה להקפיץ את מערך הנ.מ. של ישראל שני דורות של אמל"ח. יחד עם בדיקת המערכת על ידי קציני הנ.מ. בשנות ה-80', בדקו הם גם את אפשרות יירוט הטק"ק של המערכת, שיצרניה כה התגאו בה.
בתחילת 1990 הוגשה לארה"ב בקשה להצטיידות בשתי סוללות פטריוט לפחות, אך באותה עת טרם נמצא לכך המימון. בעקבות פלישת עיראק לכווית, החליטה ארה"ב להשתמש בחוק סיוע החירום למדינות חוץ, ולספק לישראל שתי סוללות פטריוט במחיר זול יחסית…
ב-25 בנובמבר 1990 יצאה משלחת של מערך הנ.מ., שהתבססה בעיקר על אנשי סוללות ה"הוק" לבסיס פורט-בליס שבטקסס, ארה"ב, כדי ללמוד את מערכת הפטריוט. בשל השוני בין השיטה האמריקנית, הגורסת כי הטכנאים הינם גם מפעיליה של המערכת, לבין זו הישראלית, לפיה קיים מערך טכני נפרד, נערך קורס מיוחד עבור הטכנאים הישראליים. קורס הטכנאים אמור היה לסיים את הכשרתו באפריל 91', בעוד ששאר בעלי התפקידים אמורים היו לקבל את הסמכתם כבר בסוף פברואר.
מדינות הברית הציבו לסדאם חוסיין אולטימטום לנסיגה מלאה מכווית, שאמור היה לפוג ביום שלישי, ה-15 בינואר 1991. שליט עיראק לא נענה לאולטימטום – והמלחמה פרצה.
כבר ביום הראשון למלחמה, ה-17 בינואר, שיגר סדאם חוסיין טילי "סקאד B" משופרים מדגם "אל-חוסיין" שפגעו במקומות ישוב בישראל. קציני משלחת הנ.מ. בארה"ב היו בעיצומו של אחד השיעורים, כשאחד האמריקנים הודיע להם, שמשגרים טילים על ישראל. הם מיהרו לצפות בשידורים החיים ברשת הטלוויזיה CNN ונתקפו בזעם למראה התמונות הקשות שגלו לעיניהם. עד אז היו שרויים במתח ובחששות, עכשיו הם כבר היו על קוצים.
נוכח המצב, החליטו ארה"ב וישראל על פריסה מידית של שתי סוללות פטריוט אמריקניות, שהיו מוצבות בגרמניה, וזאת במטרה להגן על גוש דן ועל אזור חיפה מהטילים העיראקיים, עד שהסוללות הישראליות, שכבר הגיעו ארצה ליטנ"מ בסירקין, יהיו מאוישות על ידי חיילים ישראליים. בנוסף, הוחלט על שיגורו של צוות מפעילים מצומצם מאנשי המשלחת בפורט-בליס, כדי שישתלב עם האמריקנים בסוללות.
אנשי משלחת "נשלפו" מן הקורס בתחילת החלק השלישי והאחרון שלו, שבו אמורים היו החניכים לעסוק בסימולציה ופריסות. כבר כשבוע ימים לפני ה-15 בינואר הוחלט על האצת תהליך ההכשרה על ידי הוספת שעות לימודים והורדת נושאי לימוד חשובים פחות.
ביום שישי בערב, ה-18 בינואר, וביום שבת, ה-19, בסביבות השעה 7:15, שוגרו טילי סקאד נוספים לאזורים א' (גוש דן) ו-ב' (חיפה). היו נפגעים. כחצי שעה קודם לכן, נחתו המפקדים האמריקנים של מבצע ה"פטריוט" בארץ ואחרי שקיימו שיחות עם המפקדים הישראליים, טס צוות משותף מעל אתרים אפשריים לפריסה.
החל משעה 13:15 לערך, נחתו בנמל התעופה בן-גוריון 44 מטוסי תובלה אמריקניים מסוג "גלאקסי" ו"סטארליפטר" בהפרשי זמן מזעריים. כל מטוס נפרק במהירות מציוד הפטריוט שלו, תודלק בעוד מנועיו פועלים, וחזר לגרמניה כדי להביא עוד חלקי מערכת – עד שהגיעו כל הסוללות. כבר באותו לילה היו שתי סוללות אמריקניות בחולון ובחיפה מוכנות לירי.
במוצ"ש נחתו בארץ אנשי "פטריוט" אמריקניים, אשר הגיעו כדי להפעיל את הסוללות החדשות ביחד עם הצוות הישראלי המצומצם, שחזר ארצה למחרת הצהריים. "בלי ידע קודם, תכנון קודם או תורת לחימה מסודרת ניסינו ליירט את טילי הסקאד לצד כוח ההגנה האמריקאי", משחזר אל"ם (מיל') חיים מוריה, מפקד סוללת "יהלום" (פטריוט) הראשונה בישראל. "אנחנו והאמריקאים התמודדנו לראשונה עם משימה חדשה. נשתל גרעין מוצלח של שילוב ושותפות אמתית בינינו לבין הצבא האמריקאי, שבמבט לאחור ובלי ששמנו לב, התחיל קשר בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל בכלל ולמערך בפרט".
