אגד 168
מבצע "שלום הגליל", נפתח ב-5 ביוני 1982, והפך, תוך כדי מהלכו, למלחמה. רוב רובו של מערך הנ.מ. נטל חלק במלחמה זו, כאשר חלק מן היחידות מגינות על כוחותינו בלבנון, בעוד אחרות מאבטחות אזורים שונים בישראל.
ישראל לא הותקפה מן האוויר במהלך המלחמה, כך שלא אירעו תקריות נ.מ. כלשהן בשמי המדינה. בלבנון, לעומת זאת, בלטה חשיבותן של יחידות הנ.מ. ואף, עד כמה שהדבר נשמע משונה, הגנה קרקעית מפני כוחות האויב.
במהלך התקופה הראשונה הזו עברו יחידות האגד גם את תהליך ההכנה המבצעית והאימונים לקראת מלחמת שלום הגליל. התקופה השנייה באותו עשור, הייתה גם המשמעותית ביותר בתולדות האגד, והיא מלחמת שלום הגליל עצמה. תקופה זו הפכה בדיעבד להיות זו שהגדירה מחדש ונתנה גושפנקא סופית לחשיבותו וערכו של מערך הנ"מ בכלל ולמערך הנ"מ הטקטי בפרט. במלחמת של"ג הפכו יחידות הנ"מ המתנייע ובראשם הגדודים 66 ו-947, לכוח בעל משמעות כפי שיתואר בהמשך וקנו לעצמם מעמד של כבוד בקרב כוחות היבשה המסתערים של צה"ל, כמו גם הישגו יוצא הדופן של גדוד 138 בהפלת ה"מיג 25" בלבנון. התקופה השלישית והמסכמת של העשור הראשון הייתה הנסיגה מאזור ביירות והרי השוף וההתייצבות בקו רצועת הביטחון. הפעילות המבצעית שהייתה כרוכה בכך והחזרה להתמקמות לאורך הקו הסגול, כמו גם ההתמקמות בבסיסי הקבע וההתארגנות שמשמשת כבסיס לפעילותו של אגד צפון.
גדוד 66 עולה צפונה
סוללה ב' של המסו"ל בן-שך כבר הייתה בצפון לשם עלתה כשבוע קודם לצורכי תע"ם בקו סגול. כאשר החלו המובילים להגיע, נשלחה סוללה ג' של המסו"ל משה בנג'ו ראשונה צפונה ולאחריה סוללה א' של המסו"ל נועם יפרח. ראשוני אנשי המילואים החלו להגיע בשבת לפנות בוקר ותהליך קליטתם החל. סוללת המילואים ד', בפיקודו של ידידיה ענתבי, יצאה עם אוטובוסים ודרגי הסוללה לכיוון הרצליה, שכן ה"חובטים" שלהם, שימשו דרך קבע להדרכה בביסנ"מ והיה עליהם לאספם משם. סוללת המילואים ה' בפיקודו של עובד וייזינגר-אור, שהייתה סוללת טילי כתף "בזק" – "רד-איי", עלתה עם הטילים האישיים והזחל"דים שלה על מובילים צפונה. כולם עלו לשטחי הכינוס באזור מחניים. אבי הסמג"ד עבר דרך מפקדת האגד בחיפה לצורך קבלת פקודות משימה ומשם המשיך לרמת הגולן לצומת ווסט.
סוללה ה' הגיעה אף היא לצומת ווסט וחברה יחד עם הסמג"ד למפקדת אוגדה 252. סוללה ד' הגיעה וחברה לעיקרית האוגדה במוצב אסטרא א'. סוללה א' חברה לאגד הארטילרי באזור שער פטמה וסוללה ג' חברה לכוח הטנקים שאמור היה לנוע בציר הכפרים- הציר המוביל מאיזור מטולה דרך מורדותיו המערביים של רכס החרמון. דרגי הגדוד הופנו לאזור שער פטמה אף הם, שם התחיל להתארגן אגד התחזוקה האוגדתי.
לאחר שאבי רוזנבלט וידא שכל יחידות הגדוד נמצאות במקומן וחברו אל הכוחות אליהן היו אמורות לחבור, התפנה לפגוש את המג"ד בעיקרית האוגדה בהר דב. שם אף התעדכן כי סוללה ב' של הגדוד יצאה מקו סגול וכי היא מתעתדת להגיע עם כוחות הצנחנים בהנחתה מן הים צפונית לצידון. היה ברור לפיכך, שסוללה זו ירדה מבחינת גדוד 66 מן הסד"כ וכי השליטה עליה עברה לידיים אחרות. כתוצאה מכך, היה על הסוללה גם להסתדר עצמאית בהיבט הדרגים והלוגיסטיקה.
הלחימה בגזרה המזרחית התנהלה בשלושה צירים מרכזיים: ציר "מיכה" – פטמה – חצבאיה- רשאייה, (ציר תנועה ראשי שנקבע גם כציר תחזוקה עיקרי). ציר "הכפרים" – פטמה – ראשייה, שהיה דרך צרה מאד שעברה דרך מספר כפרים רב יחסית. וציר ואדי שבעה (ציר עראפת, כפי שכונה באורח לא רשמי), בו התקדמו הכוחות תוך פריצת דרך ותנועה באזור נחות וקשה לכיוון "המיוערת" בואך ראשייה.
באחד הלילות, ועקב תקיפת מסק"רים סוריים בציר ואדי שבעה, הוחלט להקצות שני צוותי טילי כתף שיחד עם לוחמים מסיירת מטכ"ל, יארבו באופן יזום על הציר כדי לנסות ולפתור את הבעיה.
במהלך התנועה של סוללה ג' של בנג'ו עם חטיבה 14, הופיע באזור מסוק "יסעור" של חיל האוויר ועקב טעות בזיהוי נפתחה אש בכל הגזרה על המסוק, שלא על ידי כוחות הנ"מ, שבאמצעות הקשר יב"א ידעו על הגעתו. בתושייה רבה, חדל המסו"ל בנג'ו את האש בגזרה והציל את המסוק מהשמדה בטוחה.
בשלב מסוים, לקראת הכניסה האפשרית לביירות, קיבל הגדוד הנחייה להקצות סוללת "חובט" בפיקוד סמג"ד לטובת תגבור אוגדה 91 שנמצאה בביירות. הורדת סוללה מסד"כ הגנת הנ"מ על האוגדה בגזרה המזרחית, עלולה הייתה להוות סיכון מיותר לאוגדה, אך למרות הכל נדחתה בקשתו והוא נאלץ להשאיר את הפיקוד בשטח בידי הקמב"ץ ולהתארגן ליציאה לכיוון ביירות. אבי ארגן עימו את סוללה ג' של בנג'ו, ותגבר את דרגי הגדוד באנשים טכניים ממפקדת הגדוד וחפ"ק הסמג"ד ע"ג נגמ"ש והג'יפ. ציר התנועה תוכנן ותואם עם מפקדת הגייס והכוח יצא לדרך. "ציר התנועה היה מדהים" תיאר אותו אבי. "עברנו בצידו הדרומי של אגם קרעון, טיפסנו לג'זין וגלשנו מערבה בציר מדהים שעבר בין וילות ואגמים עד שהגענו לציר צור-ביירות באזור דאמור לחוף הים התיכון. התנועה באווירה הפסטורלית הייתה חלקה וללא תקלות מיוחדות".
כאשר נוצר הקשר עם אוגדה 91 לקראת תום המסע מערבה, נקבע כי שטח הכינוס של הסוללה יהיה בשלב ראשון בנמל הימי של ביירות. בנג'ו המסו"ל נשלח לנמל בעוד אבי הסמג"ד חובר למפקדת האוגדה לקבלת משימות והתעדכנות בפקודות. כאשר הבין הסמג"ד כי משימות הסוללה יהיו בעיקר ירי בשטח בנוי אל מטרות מחבלים וחיפוי על כוחות קרקעיים, הוא הבין שאין בין זה ובין משימות הנ"מ שהיו אמורים לבצע ולא כלום. כאן בא לידי ביטוי הפער הגדול בהכנות למלחמה בין גדוד 66 לגדוד 947.
סיפורה של סוללה ב' בגדוד 66 בפיקוד בן-שך, שנחתה מן הים בגזרה המערבית
סוללה ב', ששהתה לפני המלחמה בתע"ם קו סגול, מצאה עצמה עם תחילת המלחמה מנותקת מן הגדוד. משימתה הייתה לרדת לאזור החוף ולחבור אל כוחות חטיבת הצנחנים הסדירה, שהיו אמורים לנחות בגזרה המערבית מן הים צפונית לצידון ולנוע על כביש החוף לכיוון ביירות. הסיבה לפיצול הנ"ל הייתה שסוללה זו הייתה סוללת הנ"מ המתנייעת היחידה במערך הנ"מ שהתאמנה על מתווה שכזה והיו לה היכולות הטכניות והכשירות הנדרשת לבצע משימה מסוג זה. כך מצאה עצמה הסוללה לוחמת כל אורך המלחמה בגזרה אחרת מאשר שאר הגדוד ובסופו של דבר חברה חלקית אל סוללה ג' של הגדוד בסוף המלחמה, לקראת הכניסה המיועדת לביירות שלא יצאה אל הפועל. גם לאחר מכן, כאשר חזרה סוללה ג' לגזרה המזרחית, נותרה סוללה ב' בג'בל ברוך.
ההחפה בנהר האוואלי
סוללה ג' והמג"ד הצעיר רוזנבלט חוזרים מזרחה
בהמשך, ועם ביטול הכוננות של כניסת צה"ל לביירות, שוחררו סוללות המילואים של הגדוד וסוללה ג' חזרה למקומה בגזרה המזרחית. סוללה ב', שמתחילת המלחמה הייתה בגזרה המערבית, נותרה בהגנה בג'בל ברוך.
בעקבות ירי שחזר ונשנה מצד הסורים על כוחות צה"ל בקו שהתייצב בתום הקרבות, הוחלט על ביצוע יום קרב שמטרתו הייתה להשיג כמה שיותר פגיעות במטרות סוריות והשמדתן. התקיפה תוכננה במפקדת הגיס בפיקודו של משה בר-כוכבא, ובעיקרית האוגדה, שם נכח גם אבי בפקודות. סוללה ג' הייתה אמורה לקחת חלק בקרבות בגזרתה, בעיקר בהשמדת מטרות חי"ר סורי שמהן הייתה נפתחת אש מדי פעם אל הכוחות. בסיכומו של יום הקרב אפשר היה להבחין בכלי רק"ם סוריים רבים שנפגעו והושמדו, כמו עמדות חי"ר רבות שה"וולקנים" השמידו אחת אחרי השנייה. הגזרה אכן השתתקה, ושגרת בט"ש נכנסה לפעולה ועמה ההשתלמויות בנושאי סגירת תרגולות המארבים שלה, הסיורים והגנת המוצבים המאולתרים.
לקראת בוא החורף, החל מזג האוויר לתת את אותותיו וצה"ל החל נערך לקראתו. הייתה לכך משמעות לוגיסטית אדירה ונדרשו לכך מאמצים עצומים בתחום הבינוי והתשתיות. מחנה גדודי חדש נבנה עבור גדוד 66 באזור ראשייה. לא רחוק ממפקדת האוגדה הוצבו מכולות מגורים, מקלחות, מטבח וחדר אוכל, כאשר הכל מחומם ומיועד לשהיית חורף קשה ומושלגת.
גדוד 66 נכנס לפעילות שגרתית באופן חלק וראוי. המפקדים תפקדו בצורה מופתית ואף אנשי הקבע החלו להתרגל למצב. הגדוד עסק במשימות בט"ש והתארגנות שלאחר לחימה שכללה קליטת כוח אדם חדש כמו גם חידוש ציוד בגדוד ומלאים. הגדוד תפקד כגדוד אוגדתי תחת אחריות מקצועית של אגד צפון 168.
גדוד 947 והלחימה בגזרה המערבית
"בשבת בבוקר כבר היה כל הגדוד, לאחר רענונים והצטיידות, בשטחי כינוס ברמה"ג. בשבת אחר הצהריים היינו כבר בשטחי היערכות, סוללה ב' בפיקודו של רוני קוברטובסקי ליד שמורת "התנור" עם חטיבה 188 וסוללה א' בפיקודו של דובי אמיתי תושב מטולה, ולימים מג"ד 5729, ליד המחצבות ביפתח עם גולני".
סוללה ג' בפיקודו של אבי וינר, המתינה לפקודה לעלות ולפרוס בהגנה על החרמון. במפקדת הגדוד נותר הסמג"ד יגאל מונוביץ' כדי לטפל בגיוס המילואים ובצירופם למלחמה וסא"ל גיורא צור שסיים את פיקודו על הגדוד אך חודשים ספורים קודם לכן, והיה עתה במילואים, התנדב להצטרף כסמג"ד ב', תוך שהוא חובר למפקדת האוגדה ומאפשר למג"ד לנוע בראש כוחותיו בחזית, תוך שמירה על קשר קבוע עם מפקדת האוגדה.
עם התפתחות הלחימה בצירי ההתקדמות בלבנון, מצאו עצמם כוחות גדוד 947 נלחמים כל הזמן בקו המגע. בכל יחידה לוחמת, בין אם זה כוח שריון או בין אם זה כוח חי"ר, ישנו כוח החוד שבדרך כלל מנהל את הלחימה, "מגשש" את הדרך על מנת לפתור בעיות לפני הגעת הגוף העיקרי וישנם את הכוחות העורפיים יותר שלא נמצאים במגע עם האויב ובוודאי שלא באופן רציף. אלא שנוצר מצב, בו גדוד הנ"מ פוצל לסוללות ולפלגות המצורפות לחודי הכוחות השונים ולוחמות באופן רציף ללא כל עורף רענן מאחוריהן. הסוללות והפלגות היו כל הזמן במגע עם האויב, ללא אפשרות להתחלף ולנוח. הגדוד נמתח עד קצה גבול יכולתו.
ביום החמישי למלחמה, קיבל הכוח משימה לחבור עם הכוחות הנוצרים מצפון לביירות בתנועה על גבי הרכסים שממזרח. שראל העביר את המסו"ל רוני קוברטובסקי לפלגה אחורית ותופס את הפיקוד במקומו מלפנים, מתוך רצון להיות בקו הקדמי ולדבריו לא משום שלא סמך על המסו"ל, אלא משום שהעדיף בגלל ניסיונו הרב, להיות זה שיהיה בקו הראשון וינהל את הקרב עם הפלגה הקדמית.
הכוח נתקל במארב נ"ט סורי ובמטח האש הראשון נפגעו שניים מתוך שלושת הטנקים המובילים ולאחר מכן גם השלישי. נגמ"ש המפ"ל נפגע גם הוא פגיעת ליחוך מטיל "מילאן" סורי, חמישה לוחמי הנדסה שהיו בסמוך לנגמ"ש, נפגעו וחלקם נהרגו ואש פרצה בתא הנהג של הנגמ"ש.
עם הגעת הכוחות לביירות בימים הראשונים, התייצבו ראשוני הכוחות ובהם הסוללה של 947 כ-50 מטר לפני מסלולי שדה התעופה של ביירות. הוקמו סוללות עפר ובמשך שלושה ימים הם עסקו עם "חובט" וטנק ב'צייד ברווזים'.
ב-1/8/82 בשעות הבוקר שלאחר כיבוש שדה התעופה של ביירות בו השתתפה סוללה א' של הגדוד בפיקודו של דובי אמיתי, נערכו חילופי אש עם מחבלים בגזרות שונות בשטח. בשעות הצהריים המאוחרות, נפגע אחד מנגמ"שי ה"חובט" של הסוללה פגיעה ישירה מפגז מרגמה 120 מ"מ. כתוצאה מן הפגיעה נהרגו שלושת לוחמי הסוללה: סרן קובי איתן שהיה המפ"ל, רב"ט דוד בביאן וסמל וולף פלטונוב.
גדוד 946 – ה"דרקון"
גדוד ה"צ'אפארלים" 946 היה פרוס עד פרוץ מלחמת שלום הגליל בפריסת הקבע הרגילה שלו. הגדוד, על אף היותו גדוד מתנייע, תפקד באופן שוטף עפ"י תפיסת הפעלה נייחת, קרי – כסוללות הטק"א. יחידות הגדוד היו פרוסות כחלק ממעגלי אבטחת הנ"מ הקבועים ב"מתכים", בבח"א 8, ברמת דוד – כנף 1 וביב"א 506. בגדוד היו שלוש סוללות סדירות ושתי סוללות מילואים. סוללת המפקדה ומפקדת הגדוד ישבו בבסיס הקבע שלהם בתל-נוף. הסוללות היו מתאמנות במהלך תעסוקותיהן הקבועות משום שדרישות הכוננות מהן אפשרו הוצאת פלגות לאימונים דרך קבע, בדרך כלל באזור בו שירתו.
כאשר החלה המלחמה, היה גדוד 946 פרוס בשגרה. סוללה ב"מתכים", סוללה ברמת דוד וסוללה בתל-נוף. לגדוד לא הייתה כל משימה מוגדרת לפני המלחמה, בניגוד ל-66 ו-947 שידעו בדיוק לאיזה כוחות הם אמורים לחבור ובאלו צירים ינועו.
בפועל גויסו שתי סוללות המילואים. הסוללה הסדירה מתל-נוף הגֵנָה על אזור הגיוס של אוגדה 49 בפילון ואיתה מפקדת הגדוד של מנחם עם הסמג"ד יוסי הורוביץ (לימים מ.ביסנ"מ). בסופו של דבר, עלתה הסוללה הסדירה להגנה על יב"א 506 עד כשבוע מתחילת המלחמה, ושתי סוללות המילואים נכנסו ללבנון כשהן מצורפות לגדוד 66 של אבי בוקק. דילוג הסוללה הנוספת שהגנה על היב"א, לתוך לבנון, התאפשר בעקבות השמדת כמות המטוסים הסוריים העצומה בקרבות האוויר שהתרחשו מעל בקעת הלבנון כאשר הותקפו סוללות הטק"א הסוריות. עקב כך ועקב הערכת המצב בדבר היכולת ההתקפית שנותרה בידי מטוסי סוריה, ניתן היה לדלל את ההגנה על היב"א ולהעלות את סוללת ה"דרקון" שתגברה את המערך שם, ללבנון. מאוחר יותר התקבלה פקודת התראה לגדוד להתארגנות להגנה על מפקדות האוגדה בציר "מיכה", שהיה ציר התחזוקה המרכזי בגזרה
במהלך המלחמה הקים הגדוד סוללה נוספת של קצינים ולוחמים סדירים, שנאספו מיחידות אחרות וכאלה שסיימו קורסים, על בסיס הכלים של אחת מסוללות המילואים שאת חייליה שחרר הגדוד הביתה בשלב מסוים. אז עבר הגדוד להרכב של ארבע סוללות סדירות. בשוך הקרבות, ישבה מפקדת הגדוד ב"מיכה 34", לא רחוק ממפקדת הגייס. כאשר נחנך המנחת המאולתר סמוך לכפר אנצאר, בגזרה המרכזית, התבקש מג"ד 946, מנחם עקיבא, לארגן את הגנת הנ"מ סביב השדה. ההגנה התבססה על סוללות 20 מ"מ ע"ג זחל"דים, מאחד מגדודי המילואים שהיו שם בסביבה והיו ללא פיקוד. במקביל, המשיך המג"ד בביקוריו בסוללות שהיו פרוסות, בעיקר בשני המוקדים, שהיו בג'בל-ברוך ובמפקדת הגייס ב"מיכה".
כוח "קרא"
עוד בטרם המלחמה סיים שמואל קרא את תפקיד הסמג"ד ב-947 ועבר לשרת בתפקיד מטה. גם המג"ד סיים את תפקידו והחליף אותו מי שהיה אז כבר סגן מפקד האגד ומג"ד 66 לשעבר, ישראל שראל, שביקש לשוב ולפקד על גדוד 947.
שמואל קרא, שלימים היה מפקד האגד הצפוני ומפקד ביסנ"מ במשאבי שדה, שימש כקצין תוה"ד מתנייע במכהנ”ם ובמקביל החזיק גם במינוי חירום כמפקד כוח באוגדה 96, (עוצבת "האש"), שבסופו של דבר נחתה בשפך האוואלי.
קרא עצמו הגיע בכוח מוסק לג'בל ברוך. בכוח הזה שנקרא "כוח קרא", הייתה סוללת "רד-איי" – "בזק", סוללה שהוקמה על בסיס צוערים מההשלמה החילית בביסנ"מ ואורגנה ע"ג רכבי נ"נ שדוגמו בצורה מעוררת התפעלות. (מאוחר יותר הוקמה על בסיסה הינמ"ם, שהתנייעה בהמשך ע"ג "האמרים").
באותו כוח הייתה גם סוללת "חובט" מגדוד 66. בסופו של דבר הכוח התפצל ולג'בל ברוך הגיע קרא במסוקים רק עם סוללת ה"בזק". סוללת ה"חובט" של גדוד 66, שלא הייתה בקשר פיקודי לקרא, הגיעה בסופו של דבר יחד עם כוחות אוגדה 96 באיגוף המונחת מן הים, צפונית לצידון. שם חברה לבסוף לגדוד 947, עימו המשיכה בלחימה עד לסופה תחת פיקודו של שראל.
מכיוון שהסוללה עימה יצא למלחמה הורכבה מצוערים, ומכיוון שבשלב מסוים התקבלה החלטה צה"לית שכל חניכי קורסי הקצינים למיניהם שמצאו עצמם מאוגדים בכל מיני כוחות שהשתתפו במלחמה, חוזרים לארץ לשם המשך הקורסים, ירדה סוללת "קרא" לארץ מג'בל ברוך. את הדרך חזרה עשו תוך כדי טיול מדהים, בתקופה בה עוד ניתן היה לטייל בלבנון.
יטנ”ם 138 בשל"ג וההפלה היוקרתית והמתוכננת ביותר בעולם
בפרוץ המלחמה הייתה יטנ”ם 138 פרוסה במלוא כוחה עפ"י היערכות החירום שלה על כל הגליל. מכוכב הירדן שמעל הבקעה, שם ישבה סוללת ביה"ס 5721 א', דרך ביריה שם ישבה סוללה 138 א', 138 ב' שישבה בכרמל, 138 ג' בקרני חיטין, 138 ד' שפרסה בגילעם ו-138 ה' במנרה.
כל 6 סוללות הגדוד היו פרוסות בכוננות גבוהה ביותר נוכח חוסר הודאות לגבי תגובת הסורים על ההתנהלות של צה"ל בלבנון.
במשך כל המלחמה אף לא מטוס ניסה לחדור לתוך הטווח ומכאן שאף לא שוגר טיל כלשהו. כעבור כשלושה שבועות מפרוץ המלחמה, שוחררו אנשי המילואים והסוללות חזרו לימ"חים. סוללת ביה"ס שישבה בכוכב הירדן, חזרה להרצליה. הפלגה המתנייעת שהייתה באימון טקטי עם פרוץ המלחמה, הייתה אמורה לפרוס לאתר ציפורן, אולם מפקד היחידה, סא"ל יצחק בירן, החליט לפרוס למנרה, משם יצאה הפלגה מאוחר יותר בחודש יולי, ללבנון לג'בל ברוך.
באותה תקופה, הרבו הסורים לבצע טיסות צילום מעל צפון המדינה ואח"כ באופן רציף מעל לכוחות צה"ל בכל שטח לבנון. הטיסות שבוצעו ע"י מטוסי מיג 25 מתקדמים ביותר, ואף אולי ע"י טייסים סובייטים, בגבהים של עד 100,000 רגל, שהיו הרבה מעבר למעטפות הביצועים של מטוסי חיל האוויר כמו גם של כל מערכות הגילוי והעקיבה של הנ"מ.
יב"א 506 ידעה לדווח כל פעם על גיחות הצילום הללו ולעקוב אחריהן אך לא ניתן היה לעשות דבר בעניין, על מנת למנוע זאת. כאשר חשו במערכת הביטחון כי נגדשה סאת הסבלנות, הוחלט כי יעשה כל מאמץ על מנת להסביר לסורים כי סיפור גיחות ה"מיג 25" הללו חייב להסתיים.
הוחלט שעל מנת לצמצם טווח אל המטוסים, הסוללה המתנייעת תועבר ממנרה אל ג'בל ברוך בלבנון, שם היא תשב בגובה התחלתי של קרוב ל-7,000 רגל ומשם ינסו להפיל את המיג 25.
הסוללה החלה בהתארגנות והקמה שבמהלכן החלה עבודת בדיקת היכולות של המערכת בתפעולה בגבהים של ג'בל ברוך, ובתאום עם היב"א נעשה תהליך למידה מסודר של נתיבי הטיסה של המיג, שהתבררו כקבועים למדי. תרגולות מיוחדות בוצעו כדי לתפוס את החמקן, לקבל את אישור הירי המתאים ולפתוח באש בזמן, ולפגוע בו בטרם ישוב ויחמוק. עיקר הדאגה הייתה איך לגרום למכ"ם הנעילה לתפקד.
במהלך מספר שבועות של למידה, תוך שהקצינים הטכניים עמלים על פיתוח הפתרונות, הסוללה גייסה מתוך קציני המילואים שלה, קצין מוכשר שהיה סטודנט בטכניון ושאך שבועיים קודם לכן השתחרר משירות מילואים בשל"ג, בשם רפי מירון. הוא התבקש לתת לנושא עדיפות עליונה ולהקדיש לכך זמן .רפי נטל פיקוד על הפלגה והחל ללמוד את הנתונים. בינתיים סיים הצוות הטכני ליישם את הפתרון שהגיע מבית מדרשו של סמ"ר (מיל') פיני שפטר, שהגה רעיון מבריק. הוא ביצע שינוי במערכת ה"הוק" ששיפר את מעטפת ביצועי המכ"ם וכתוצאה מכך את יעילות ירי הטיל. האישורים לשינוי ויישומו בשטח ניתנו ללא כל שהיות וכולם המתינו בדריכות לגיחה הבאה של המיג. ביום שלישי 31 באוגוסט 1982, בשעה 07:20 בבוקר, הופעלה הסירנה בסוללה. כוננות מידית הוכרזה ובתוך כרבע שעה החל רפי לקבל נתונים מהבקרית ביב"א. ה"מיג" טס בגובה 70,000 רגל ובמהירות של 2.5 מאך. רפי, הבקר ומוטי זינגרייך עוזרו, ננעלו על ה"מיג". ניתן אישור לירי. בזה אחר זה שוגרו שני טילים. רפי התעקש שזה מספיק. כעבור שתי דקות הם קיבלו הודעה משמחת מהבקרית ביב"א: "מזל טוב, הפלתם"! ה"מיג" נפגע, איבד גובה של עשרות אלפי רגל כשהוא מותיר אחריו שובל עשן שחור. בדרכו מטה, זכה לחטוף טילים נוספים מזוג מטוסי F15 שהמתינו לו בגובה נמוך יותר והסיטו אותו לכיוון השטח שבשליטת כוחות צה"ל. לאחר ההפלה, נשלח מסוק לקחת את רפי המסו"ל ולהביאו למטה חיל האוויר כדי לספר הכול ממקור ראשון.
משגר " הוק" מתנייע
גנמ"מ 206
בתקופת מלחמת לבנון נטל גנ"מ 206 חלק במלחמה וסייע לאוגדה שפעלה בגזרה המרכזית. הגדוד, בפיקודו של סא"ל אבנר גרליץ, שכל סוללה שלו לחמה בנפרד מסוללות הגדוד האחרות, לא ביקש, ולא קיבל במלחמה זו אותות הצטיינות. אולם אנשיו לחמו במהלכה באופן מעורר כבוד והערכה, וזאת לא רק בגלל שני המטוסים שהפילו, אחיד מהם על ידי צוות מפעלי טיל-כתף אישיים מסוג "רד-איי" ("בזק"), אשר ציינו בכך את הפלת הבכורה העולמית של טיל זה, ואת ההפלה הראשונה בצה"ל באמצעות טיל אישי. הכבוד וההערכה הגיעו להם בעיקר בזכות היותם כוח לוחם הפורץ קדימה, אשר נאלץ ללחום במטוסי ומסוקי הקרב הסוריים של שנות ה-80' בעזרת הטכנולוגיה של סוף שנות ה-60' (התותחים שהפעילו היו תותחי אוראגן ישנים, אשר הותקנו על צריחים ותיקים של מקלעי 0.5 מ"מ והורכבו על רכבים מיושנים בעלי רמת שריון נמוכה).
במהלך המלחמה, חבר הגדוד לאוגדה 162, אשר פעלה בגזרה המרכזית במטרה "לנקות" את השטח מנוכחותם של כוחות האויב, ולהגיע, דרך ג'זין, לכביש ביירות-דמשק.
סוללות הגדוד פעלו תחת פיקוד כוחות השריון והחי"ר. יחדיו פרצו קדימה, כשהם נתקלים פעמים רבות באש תופת מצד כוחות קומנדו, ארטילריה ושריון סוריים ומצד כוחות המחבלים. בכל המקרים, הצליחו לוחמי הגדוד להתגבר על מכשולי התופת ולהמשיך קדימה, עד שעצרה אותם הפסקת האש באזור בחמדון שבפאתי כביש ביירות-דמשק, בתום השבוע הראשון ללחימה.
רק ארבע פעמים נתקלו סוללות הגדוד במטוסים: פעם אחת הפילו מטוס אויב, ובשלוש הפעמים האחרות הבריחו את התוקפים. על הקרקע, לעומת זאת, השמידו לוחמי הנ.מ. כוחות רבים. אנשי הגדוד השתמשו בתותחי ה-20 מ"מ ולעיתים קרובות גם בנשקם האישי – רובים ורימונים. למעשה, פעל הגדוד כגדוד חי"ר מתנייע, המספק הגנה נקודתית לכוחות השריון מפני כוחות הקומנדו הסוריים, כשהוא מוכן לתקוף גם מטרות אוויריות.
הקמת "אגרופן"
(מבוסס חלקית על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון ינואר 2011, "אגרוף של גומי")
יחידת אגרופן הוקמה בשנת 1982, אחרי מבצע של"ג. מקור השם "אגרופן" הוא ביעפי ה"אגרוף" ששימש לתקיפת טק"א. מטרתה המוצהרת של היחידה הייתה לשמור על כשירותם המבצעית של טייסות הקרב והמסק"ר של חיל האוויר, בתקיפות ייעודיות ומורכבות, בנשק מתוחכם, על ידי יצירת "מגרש משחקים" מקצועי, דינמי, מאתגר ואיכותי, בדמות דימוי סוללות טילים (טק"א/ל"א/טק"ק) וחוליות אויב קרקעיות. היחידה דימתה פעילות של טילי קרקע-אוויר, טילים בליסטיים, מערכי רקטות ואתרי שיגור.
ביחידת אגרופן הושרש הידע לדימוי מערכי אויב, ומעת לעת הוקצו ושופרו מגוון הכלים המדמים ויכולות השידור שלהם.
